לאור האמור לעיל, טענת המערער, נדחית.
טענת ההפלייה - לא הוכחה:
- אין חולק כי המשיב ערך ביקורת בחברה ובחברת בת שלה לגבי בכירים נוספים שקיבלו תשלומים שסווגו כדיבידנדים על ידי החברה. המשיב לטענתו ראה בהם תשלומי שכר או דמי ניהול. במסגרת ההליכים הגיעו הצדדים לפשרה לפיה החברה תישא בהפרש המס המגיע בגין התגמול שניתן ל-5 עובדים בכירים שלה, שהוא ההפרש בין שיעור המס על דיבידנד לבין שיעור המס החל על שכר עבודה. לטענת המשיב, החברה לא הסכימה במסגרת אותו הסכם פשרה לשאת בהפרש המס בגין התגמול שקיבל המערער (סע' א'5 וסע' ה'2 לתצהיר חושקובר. מסומן מ/9. ההסכם צורף כנספח טז לתצהיר חושקובר).
--- סוף עמוד 26 ---
על-פי עדותו של רו"ח יצחק ציקורל, שותף במשרד רו"ח דלויט בריימן אלמגור זוהר, שליווה את החברה בדיוניה בפני המשיב, החברה הסכימה להסכם הפשרה לאור הנקודות הבעייתיות שהרבות שהעלה המשיב בפני החברה לגבי ההסדרים שנעשו בנוגע למניות הבכורה וכן משום שהחברה עמדה עובר לאותו מועד להיות מונפקת בבורסה בלונדון וחשוב היה לה לקבל באופן מיידי וודאות לגבי היקף חשיפת המס, לאור הצורך לדווח על כך בדוחות הכספיים (עמ' 53 לפרוט'). סיבה נוספת שעלתה היא המשך עבודת הבכירים בחברה ורצון החברה לשמור עליהם חופשיים משומות המס.
ואולם, רו"ח ציקורל הבהיר כי למרות שהחברה שילמה את הפרש המס שנדרש על-ידי המשיב, בפועל הפשרה לא סיווגה את ההכנסה לסוגה והחברה גם לא ביקשה ניכוי של ההפרש ששולם כהוצאה (עמ' 55 לפרוט'). ההסכם התייחס רק לאותם עובדים שהיו בעלי מניות ושבמועד החתימה על ההסכם עבדו בחברה (עמ' 56 לפרוט').
לעניין זה טוען המערער לאפליה פסולה. לטענתו, בעוד ששאר הבכירים לא זכו לשומה אישית שהוצאה להם, אלא החברה חוייבה בשמם, הרי שהמערער באותה סוגיה ממש ובאותן שנות מס, חוייב באופן אישי על-ידי המשיב בשומות אישיות, זאת לטענתו בניגוד לעקרונות מינהל תקין (ראה טענותיו בסע' 17 לסיכומים).
המערער טוען כי היה מקום להחיל אותו הסדר גם עליו, כך כפי שהצהרת הבכירים האחרים לא שונתה ומלוא המס הוטל על החברה – הכנסת העובדים גולמה אצל החברה ואילו העובדים לא חוייבו במאומה, היה מקום לעשות גם בעניינו.
עוד טוען המערער כי בעוד שאצל העובדים האחרים גולמו כל תשלומי המסים בהכנסה לשנת 2002, חולקה ההכנסה אצל המערער לגבי כל אחת מהשנים 1998-2002.
המערער עוד הוסיף בסע' 18 לסיכומיו וקבל כי המשיב לא הפעיל סמכותו נגד החברה, שעה שהתעלם מחובתה לנכות מס במקור ואף ויתר מלנקוט הליכים פליליים נגדה, בגין אי ניכוי במקור, לאור קבלת עמדת המשיב, כי מדובר בהכנסה פירותית המחייבת ניכוי שיעור מס מרבי.
- יש להבחין בין טענת הפלייה במובן זה שהמשיב נכון היה להגיע להסדר פשרה עם העובדים הבכירים האחרים - הגם באמצעות החברה - בדרך של קביעת שיעור מס מופחת, והעדר הסכמת המשיב להחיל הסדר דומה בענייננו – טענה זו ככול שתוכח, רלוונטית במערכת היחסים שבין המערער למשיב; לבין הטענה, שעם דחיית הערעור, יש לחייב את החברה לשאת גם במס שחויב. טענה אחרונה זו נוגעת למערך היחסים שבין המערער לחברה, ואינה רלוונטית למחלוקת בתיק זה. חובת נישום לשלם מס ובשיעור המתחייב על-פי נסיבותיו כנישום, היא חובה אישית של אותו נישום (ראה להשוואה רע"א 3059/10 בלטינסקי נ'
--- סוף עמוד 27 ---