ביקורת שיפוטית על התרשמותו של בית הדין האזורי מכלל חומר הראיות דורשת בחינה מחודשת של הפרטים והעובדות המבססים את אותה התרשמות. על כן, אין לי אלא להתייחס, אחת לאחת, להערות ולהנחות שעמדו ביסוד קביעותיו של בית הדין האזורי.
באלו, כאמור, מצאתי כי נפלו טעויות, אשר הצדיקו את התערבות ערכאת הערעור והובילוּני למסקנות משפטיות שונות.
- ראשית, הנחת היסוד בפסיקתו של בית הדין האזורי היתה, כי "על כתפי תובע/ת בגין 'הטרדה מינית' מונח נטל כבד לא רק להוכיח את עצם
--- סוף עמוד 25 ---
ההטרדה המינית, לה טוענים אלא גם הנטל להוכיח את הפגיעה למוטרד, כתוצאה ממעשה ההטרדה, ואת הקשר הסיבתי בין ההטרדה המינית לבין הפגיעה הנטענת.
כל זאת – ברמה העולה על מידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, הואיל ובנסיבות כאלה מייחסים לנתבע מעשים בעלי אופי פלילי, שאין להסתפק במאזן ההסתברויות לשם הרמת נטל השכנוע, כי יש להעדיף את גרסת התובע/ת על פני גרסת הנתבע/ת." [ההדגשות הוספו – ו.ו.ל]
בהתאם להנחת יסוד זו, של נטל הוכחה מוגבר להוכחת עילת ההטרדה המינית, בחן בית הדין האזורי את מכלול הראיות, העדויות והחומר שהונח בפניו. הנחה זו הינה הנחה מוטעית, שכן בהתאם להלכה הפסוקה, בתביעה מכח החוק למניעת הטרדה מינית, נטל ההוכחה כמוהו כנטל הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, ולא יותר (דב"ע נו/293-3 פלונית – חברה אלמונית בע"מ ואלמוני, פד"ע לא 209 [להלן: עניין פלונית – חברה אלמונית בע"מ]).
יוצא איפוא, שהמערערת נדרשה לעמוד בנטל הוכחה מוגבר, ועל אף שמן הדין, נכון היה לקבוע שהמערערת עמדה בנטל להוכיח את עילת ההטרדה המינית – הגיע בית הדין האזורי למסקנה הפוכה.
ביסוד מסקנה זו נלקחה בחשבון העובדה שהמערערת נמנעה מלהביא עדים מסוימים, והופעלה כנגדה החזקה כי אילו היו אלה מובאים לעדות, הייתה עדותם פועלת לחובתה; החשש להיראות מקיימת יחסי מין עם המשיב נשקל לחובתה של המערערת; העובדה שלא הגישה תלונה במשטרה וכבשה את עדותה זמן רב; ועל כך שהמערערת לא פירטה באיזו דרך אילץ אותה המשיב, או כפה עליה, לנהל עימו קשר אינטימי.
זאת ועוד, הוסיף בית הדין האזורי וקבע, כי עדותה של אחות המערערת היתה כולה מפי השמועה בלבד, מאחר שזו לא הכירה באופן אישי את הנפשות הפועלות. זאת, על אף שאחות המערערת העידה באופן ישיר על העובדה שהמערערת שוחחה עמה בבכי, לאחר שהמשיב קיים איתה לראשונה יחסי מין במקום העבודה.