בכך נדחתה גם הדעה שהובאה בפסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה בתב"ע נד/67-3 נחום – אי.אי.אס בע"מ, פד"ע ל, א, לפיה דרושה רמת הוכחה מוגברת מצד המתלוננת.
- קביעה זו נכונה, מאוזנת וראויה גם בהתחשב בקשיים המשפטיים, הכספיים והנפשיים הכרוכים בניהול תובענה בגין הטרדה מינית. זאת, כפי שפירט הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין פלונית – חברה אלמונית בע"מ (עמ' 224-228).
למתלוננת בהטרדה מינית מונחת בעיית הוכחת התביעה והבאת ראיות שישכנעו את בית הדין כי אכן הוטרדה מינית. לעתים, תידרש מתלוננת להעיד על נושא אינטימי שהתרחש בדל"ת אמות, ויש שתידרש להציג מסמכים וראיות המצויים, לרוב, אצל המעסיק, ועל כן הימנעות מהבאתם לא תעמוד, בהכרח, לחובתה. יתירה מזאת, בעילת הטרדה מינית בנסיבות של יחסי מרות, הדעת אך נותנת שלממונה - בעל המרות – קל יהיה יותר בהבאת עדים מטעמו, שיכול ויהיו עובדים הכפופים למרותו, מאשר למתלוננת – אשר בעצמה נמצאת בעמדת חולשה, ותתקשה "לגייס" לעזרתה עובדים נוספים, כנגד בעל המרות.
בנוסף, קיים הקושי הנפשי הכרוך בעצם מסירת המידע על המעשים שנעשו כלפי המתלוננת. בכלל זה יבוא החשש מפני תגובות קרוביה של המתלוננת; תחושת הביזוי שעלולה להיות כרוכה בהליך הוכחת התביעה; החשיפה הציבורית ועוד.
--- סוף עמוד 28 ---
לסיכום, לאור ההלכה הפסוקה ובהתחשב בכל אמור לעיל, אף דעתי היא כי בתביעה מכח החוק למניעת הטרדה מינית, כפי שהובאה בעניין זה, נטל ההוכחה כמוהו כנטל הנדרש בתביעה אזרחית רגילה. לכן, על בית הדין האזורי היה לבחון את הראיות, ראשית על פי נטל הוכחה ראשוני על התובעת - המערערת, כבמשפט אזרחי. משעמדה המערערת בנטל הראשוני מועבר הנטל לסתור את "ניצול יחסי המרות" לממונה. במצב דברים זה, הימנעות מהבאת עדויות לסתור צריכה היתה לעמוד לחובתו של המשיב, ולא לחובתה של המערערת. כך למשל, הביא המשיב לעדות אך את בת זוגתו – הגב' א.ב. – ועובד אחר, מר אולשנסקי, שהיה ממונה מקצועית על המערערת. המשיב בחר שלא להעיד את גב' חבר ומר קמפינסקי, ותמוה בעיניי מדוע לא נזקפה אי הבאתם דווקא לחובתו.
כך, גם ביחס לקביעה השגויה, כי עדותה של אחות המערערת הינה מפי השמועה, בעוד זו העידה על הילך רוחה של המערערת בזמן אמת ובאופן ישיר, לאחר שקיימה עם המשיב יחסי מין לראשונה.
היוזמה ליצירת הקשר האינטימי
- אמנם, לכאורה, ביוזמה של עובד או עובדת כלפי ממונה, יש כדי להראות כי הסכמתו לקיום קשר אינטימי עד כדי מגע מיני עימו, הינה פרי רצון חופשי ונטול כפיה. אולם מאידך, יש להימנע מלקבוע כלל גורף בעניין, כפי שכבר פסק בית המשפט העליון[19]:
"לכאורה, ייתכן שסיטואציות בהן היוזמה לקיום יחסי המין מגיעה מכיוונו של העובד – בניגוד לסיטואציות בהן המעביד הוא יוזמם של המגעים המיניים – אינה הסיטואציה הרגילה אותה אנו משווים לנגד עיננו בדברנו אודות 'ניצול מרות ביחסי עבודה'...