שנית, בערעור שבפנינו קבע בית הדין האזורי, כי המערערת היא זו שיזמה את תחילת הקשר עם המשיב. את זאת למד בית הדין מן העובדה שבאותו היום בו קיימה עם המשיב שיחה, מיוזמתה, להבהיר לו שאינה מעוניינת ביחסים אינטימיים עמו, נסעו השניים לחוף הים וניהלו שיחה ידידותית. מכאן, מצא בית הדין האזורי להעדיף את גרסתו של המשיב, לפיה בשיחה זו נוצר לראשונה קשר אישי בין השניים, שהתפתח לקשר אינטימי בחודשים שלאחר מכן.
גם אם נניח שבהתנהגותה זו של המערערת יש כדי להעיד על יוזמה להתחיל קשר כלשהו עם המשיב, הרי שאין די בקביעתו של בית הדין האזורי, כי המערערת היא זו שיזמה את תחילת הקשר האינטימי, כדי להעיד באופן מוחלט על שלילת התקיימותו של יסוד ניצול יחסי המרות.
בנסיבות מסוימות, סבורים אני כי גם היענות של ממונה ליוזמתה של מי שכפופה לו לפיתוח קשר כלשהו עמו, יכול להיחשב ניצול יחסי מרות. על הדרישה ממי שכח הסמכות בידיו, הוא הממונה, לעמוד בפני יוזמה או "פיתוי" המוצב בפניו, בנסיבות מסוימות, עוד ארחיב בהמשך פסק הדין. כן ארחיב בבחינת "פיתוי" כאשר מדובר בסביבת עבודה שהיא איננה הסביבה הטבעית, אלא סביבה של עמדות חולשה מול עמדות כח וסביבה רוויית אינטרסים.
החשש להיראות עם הממונה
- בית הדין האזורי לקח במסגרת שיקוליו את העובדה שהמערערת העידה על עצמה בפני גב' חבר, כי חששה להיראות כשהיתה מקיימת יחסי מין עם המשיב בדלת פתוחה בחדר הביטחון. לדידו של בית הדין האזורי, אם אכן היה המגע עם המשיב בניגוד לרצונה, היתה המערערת צריכה לרצות שיראו אותה מבעד לדלת הפתוחה, ולא לחשוש מכך. חשש להיראות, מתאים יותר,
--- סוף עמוד 31 ---
כך קבע בית הדין האזורי, למצב בו שניים נסחפים למגע מיני אסור בזמן העבודה ולא רוצים להיתפס "על חם". על כן, קבע כי גרסתה של המערערת אינה אמינה בעיניו כלל.
זאת, בנוסף לכך שהמערערת לא שבה וציינה בתצהירה שיחסי המין שקיימה עם המשיב היו "בניגוד לרצונה", הובילו לקביעה, כי עניין לנו ביחסי מין בהסכמה, בין בגירים, אשר רק בדיעבד ניסתה המערערת לשוות להם כותרת אחרת.
- קביעתו זו של בית הדין האזורי איננה מקובלת עליי. ההנחה, לפיה עובדת הנאנסת לקיים יחסי מין עם הממונה שלה תרצה להיראות, היא הנחה שגויה מיסודה.
בנסיבות בהן מתבצע מעשה כפוי, הכולל מגע גופני בדמות יחסי מין, במקום העבודה, תוך כדי העבודה, על ידי מי שהוא חלק ממערך האנשים העובדים עם המתלוננת ואף ממונה עליה, הרי שאין הדעת סובלת טענה, לפיה תרצה העובדת להיראות. אדרבא, יש להניח שהתחושות שילוו נסיבות מעין אלו הינן תחושות של בושה, השפלה וחשש שמי ממכריה, או חבריה לעבודה ידע או יראה את הנעשה.