יתירה מזאת, גם כאשר מדובר בנסיבות אחרות, בהן מתבצע אונס במקום אקראי, על ידי זר, כאשר מתוך רצון להינצל ממעשה התקיפה הכפוי עליה, תקרא הנאנסת לעזרה – גם אז, לא תרצה ככל הנראה המתלוננת להיראות, וודאי וודאי שאין לזקוף טענה כזו מפיה - לחובתה.
יש עוד ליתן את הדעת לכך, שמעשה הניצול אותו מבקשת המתלוננת לדחות במקום שמדובר בניצול יחסי מרות, איננו המעשה הפיזי בלבד, כי אם ואף יותר, הניצול הנפשי שנעשה בה בהיותה כפופה, ולעתים אף תלויה, בעושה המעשה.
ועוד זאת, הנחה לפיה אישה שהוטרדה מינית או נאנסה תרצה להיראות במהלך המעשה שנכפה עליה, היתה יכולה להיות נכונה אילו נשים היו ממהרות להתלונן לאחר מעשי ההטרדה או האונס. אולם, ההיפך הוא הנכון. במעשי הטרדה מינית במסגרת העבודה, קיימת תופעה שכיחה, של מתלוננות שאינן ממהרות להתלונן, בשל הבושה, העלבון והחשש מן החשיפה הכרוכים בתלונה כזו. על כן, כבישתה של תלונה על הטרדה מינית גם לא תשלול באופן מיידי את גרסתה של מתלוננת, כפי שעוד ארחיב.
--- סוף עמוד 32 ---
סיכומם של דברים, העובדה שהמערערת חששה להיראות מקיימת יחסי מין עם המשיב אין בה כדי להעיד כלל וכלל על כך שיחסי המין נעשו שלא תוך ניצול יחסי המרות. גם העובדה שהמערערת לא ציינה את המילים "בניגוד לרצוני" בתצהירה, אין בה כדי להכריע את הכף בשאלה זו.
אי הגשת תלונה במשטרה וכבישת התלונה
- בית הדין האזורי נתן משקל לכך, שהמערערת לא הגישה תלונה במשטרה בגין המעשים השונים, וכבשה את תלונתה זמן רב של כשנתיים, עד שפנתה לאחראית, גב' חבר.
הלכה היא כי כבישת תלונה, כשלעצמה, אין בה כדי לשלול את מהימנותה של גרסת המתלוננת, במיוחד בתלונות המתייחסות לעבירות מין, מקום בו קיים הסבר מתקבל על הדעת מדוע נכבשה העדות.
בעניין זה כבר נפסק, כי "התופעה של כבישת התלונה בעבירות מין, ובכלל זה מעשי הטרדה מינית במסגרת העבודה, אינה נדירה, ולעניין זה הסברים אפשריים מסוגים שונים. לא פעם העובדת המוטרדת חשה בושה, עלבון וקלון או רתיעה מפני החשיפה ומפני מחירה החברתי והאישי של חשיפה כזו. חששן של קורבנות מינית להתלונן מתעצם, מטבע הדברים, כאשר המטריד הוא איש בעל סמכות הממונה עליהן במסגרת עבודתן."[20]
ויפים הדברים אף לענייננו.
המערערת בחרה להגיש את תלונתה לגב' חבר כשנתיים לאחר הפעם הראשונה בה קיימו המשיב והיא יחסי מין. לאור חומרת המעשים המיוחסים למשיב, סבורה אני כי תקופה זו היא סבירה בנסיבות העניין, ולא מצאתי מקום ליתן משקל לחוסר האמינות שמצא בית הדין בעדותה של אחותה, שאמרה לה, לכאורה, שלא לספר את מה שקרה.