מעבר לכך, יצוין עוד, כי המערערת ביססה את גרסתה העובדתית על עדותה של אחותה. עדותה של אחותה היתה עדות שמועה באשר למעשה האונס הנטען, והיתה עדות ישירה לגבי מצבה הנפשי כפי שבא לידי ביטוי בשיחה שערכה עם המערערת לאחר האירוע במקלט. בית הדין האזורי קבע, כי "הבסיס לטענותיה נובע מראיה סובייקטיבית של המציאות, המושפעת מדעות קדומות שלה ושל אחותה, בכל הנוגע ליחסי גברים-נשים, על רקע התנסויות קשות מן העבר..." וכן קבע, כי "כלל – הנתבע ועדיו אמינים בעיננו, ללא כל היסוס, מהתובעת ואחותה" (ההדגשה במקור).
לאחר עיון מעמיק בתיק בית דין קמא, על תצהירי הצדדים ופרוטוקולי הדיונים, לא מצאתי בטיעוני המערערת כל טעם משפטי או אחר אשר יצדיק את התערבותנו, כערכאת ערעור, בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, והנני דוחה מכל וכל את ניסיונותיה של המערערת לשכנענו לעשות כן. על כן, מסקנתי היא כי על הכרעתנו בערעור דנא להיות מבוססת על קבלת גרסתו העובדתית של המשיב על פני גרסתה של המערערת.
עובדות המקרה, בתמצית:
--- סוף עמוד 53 ---
[4] עובדות המקרה תוארו בהרחבה על ידי חברתי, השופטת וירט-ליבנה, ולא מצאתי לנכון לשוב ולתאר אותן במלואן שוב. עם זאת, אביא להלן כמה מן העובדות בתמצית, אשר עליהן מבסס אני את הכרעתי המשפטית.
המערערת והמשיב עבדו באותו מפעל ובאותה מחלקה. בתקופה הרלוונטית להליך שבפנינו, המשיב היה בכיר מהמערערת בהירארכיה בארגון, אם כי לא היה הממונה הישיר עליה, כי אם אחראי על מספר צוותים וביניהם הצוות בה עבדה. יצוין, כי כחצי שנה לאחר תום מערכת היחסים בין השניים, קודם המערער להיות המהנדס הראשי של החברה.
המערערת והמשיב ניהלו קשר אינטימי משך כשמונה חודשים, ואשר על פי גרסת המשיב עצמו, התבסס בעיקר על קיום יחסי מין מזדמנים.
המערערת היא זו אשר פעלה ויזמה את הקשר האינטימי.
מערכת היחסים היתה מבוססת על הסכמה חופשית של שני הצדדים במשך כל שמונת החודשים בה נוהלה. במשך כל התקופה הזו לא היה כל אילוץ, כפייה, או הפעלת לחץ מצד המשיב, ולא היתה אווירה עוינת שנגרמה מצד המשיב במקום העבודה, בזמן ניהול הקשר ולאחר סיומו.
לא הוכח כי מעמדה של המערערת בחברה הושפע באופן כלשהו מיחסיה עם המשיב.
לא הובאה כל ראייה כי המשיב ניצל את יחסי המרות שבינו לבין המערערת. על כך אמר בית הדין קמא בלשון מפורשת זו: "... המשיב לא ניצל את מרותו על המתלוננת ... לא הוכח שהיה ניצול של מרות זו על ידי הנתבע לשם 'הטרדה מינית' של התובעת" (סעיף 61-62 לפסק הדין).