דיון והכרעה
- לאחר ששמעתי את הצדדים באריכות רבה, אני סבורה כי יש לקבל את התביעה בחלקה.
- על עסקת חכירת רכב כמו גם על עסקת מכירת רכב חל סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח – 2008, המטיל על המוכר / המחכיר חובת גילוי בנוגע למצבו של הרכב.
- מקורות נוספים להטלת חובת גילוי על הנתבעת, הינם חובת תום הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה מכוח הוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 וסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981.
- אינני מקבלת את טענת הנתבעת, כי בהינתן שמדובר בעסקת חכירה, להבדיל ממכר, לא קיימת חובת גילוי. עסקת ליסינג של רכב, במסגרתה משולמים עשרות אלפי שקלים למחכיר, דומה במהותה לעסקת רכש ואין שום סיבה או תכלית לבצע הפרדה מלאכותית בין העסקאות.
- במקרה הנדון אין חולק, כי הרכב אשר נחזה בהתאם לבדיקת הנתבעת 2 להיות תקין, בפרט כאשר הובהר שהליקויים במפורטים בטופס הבדיקה תוקנו, "נתקע" או החל לגמגם בנסיעתו, כשבוע לאחר קבלתו מהנתבעת 1.
- התברר כי יש להחליף לרכב מצמדים; כונס אוויר; מנוע מגבים ואף צמיגים אחוריים שלא הוחלפו במועד קבלת הרכב, להבדיל מהצמיגים הקדמיים שהוחלפו.
- הנתבעת טוענת, כי לא ניתן היה לגלות ליקויים אלו בבדיקת הרכב. אינני מקבלת טענה זו, שכן זו לא הוכחה. על הנתבעת היה להביא ראיות לכך שתקלות מסוג אלו שהתרחשו, לא ניתן לגלות בבדיקת רכב שנעשית בעת מכירת הרכב.
- הנתבעת טוענת כי היא תיקנה בסופו של דבר את כל הליקויים, ואף החליפה צמיגים אחוריים. אכן, אין מחלוקת כי הליקויים תוקנו. אך זאת, לאחר מאמצים כבירים ובקשות מצד בנו של התובע. התביעה אינה עוסקת בתיקון ליקויים אלו, כי אם בטרטור ועוגמת הנפש שהנתבעות גרמו לתובע.
- בעניין זה אציין, כי התביעה מנוסחת כך שהתובע הוא זה אשר ניהל את ההליכים מול הנתבעת 1, לרבות המשא ומתן וכן התיקונים. בפועל, במהלך העדות התברר כי בנו של התובע הוא זה אשר פעל מול הנתבעת 1 ולא התובע, שהינו נכה 90% ולא יכול היה להתנהל מול הנתבעת.
- עוד אציין, כי הוכח להנחת דעתי, שאכן התובע ובנו טורטרו לצורך תיקון הפגמים, שאם לא כן, לא היו צריכים לפנות לגורמים רבים כל כך לצורך ביצוע התיקונים.
- טענת ההגנה העיקרית של הנתבעת, הינה כי החלפת הצמיגים האחוריים ביחד עם מתן טיפול "עשרת אלפים" סטנדרטי חינם לתובע, היוותה פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה, ועל התובע היה לחתום על כתב הויתור שנשלח אליו, ביום למחרת החלפת הצמיגים. הנתבעת טוענת, כי בשל העובדה שהצמיגים הוחלפו בערב, כתב הויתור נשלח ביום למחרת לחתימת התובע, אשר בחוסר תום לב סירב לחתום עליו (עמ' 7 שורות 8-13).
- מדובר בגרסה מול גרסה. בנו של התובע טוען מחד, כי החלפת הצמיגים לא הותנתה בחתימה על כתב ויתור וכי "טיפול עשרת אלפים" אמור להינתן בכל מקרה על ידי הנתבעת בהתאם להסכם (עמ' 6 שורות 8-12). מאידך, הנתבעת טוענת, כי פיצוי זה אמור היה לסיים את המחלוקות.
- בהינתן שתי גרסאות שונות אלו, אין לי אלא לפנות להגיונם של הדברים. קשה להאמין שחברה מסחרית מיומנת ומקצועית, אשר היועץ המשפטי שלה מעורב באירוע, תיתן ללקוח שיפורים כגון החלפת צמיגים בתמורה לחתימה על כתב ויתור, אך לא תתנה האחד בשני. כלומר, לא תחתים על כתב ויתור במקביל להחלפת הצמיגים.
- היועץ המשפטי של הנתבעת הסביר זאת בעדותו, בכך שהחלפת הצמיגים בוצעה בערב ולכן כתב הויתור נשלח ביום למחרת. אלא שבחינת התאריכים מעלה כי החלפת הצמיגים בוצעה ביום 16.11.16 ואילו על כתב הויתור נכתב התאריך 29.11.16. עובדה זו מחזקת את המסקנה, כי ההחלטה להחתים את הלקוח, התובע, על כתב ויתור נולדה מספר ימים לאחר החלפת הצמיגים והחלפתם לא הותנתה בחתימה עליו. הנתבעת כנראה סברה כי החלפת הצמיגים תספק את הלקוח וביצעה זאת ביום בו תוקן השבר בכונס האוויר, בדיעבד הסתבר שלא כך הוא והלקוח, התובע, ממשיך לדרוש פיצוי. זו הסיבה מדוע נשלח אל התובע כתב הויתור.
- הנתבעת הקלה ראש בטענות התובע ובנו בנוגע לטרטורים שעברו ועוגמת הנפש, בכך שהבהירה כי בסופו של דבר הכל תוקן והיא רואה בתביעה כתביעת "סחטנות".
- איני רואה עין בעין עם הנתבעת בעניין זה. אכן הליקויים תוקנו, אך לא היתה סיבה הגיונית לכך, ששבוע לאחר קבלת הרכב, התובע ובנו יאלצו להגיע למוסכים שונים ולהטרטר, כמו גם להותיר את הרכב במוסכים למשך ימים. בשים לב, כי התובע נשלח ל – 3 מוסכים שונים בפרק זמן של מספר ימים, כאשר אחד מהם נמצא בעיר חולון, בעוד התובע ובנו מתגוררים בירושלים.
- התנהלות זו לא היתה תקינה. לא נעלמה מעיני העובדה כי לתובע הוחלפו צמיגים אחוריים, אלא שמטופס הבדיקה של הנתבעת 2, עולה כי צמיגים אלו לא היו תקינים מלכתחילה. זאת ועוד, עו"ד זאבי מודה כי היה עליהם להחליף לתובע צמיגים אחוריים, אלא שבמצב דברים רגיל, הצמיגים שהיו מוחלפים היו בעלות של 200 ₪ לצמיג ולא 700 ₪.
- התובע תבע מספר ראשי נזק – אובדן ימי עבודה – 2000 ₪; הוצאות ונסיעות – 600 ₪; עלות הבדיקה הנוספת במוסך דינמומטר – 425 ₪ ועוגמת נפש בסך – 6,975 ₪.
- לא ניתן לפסוק לתובע בגין אובדן ימי עבודה וכן הוצאות, בהינתן כי התובע לא הוציא הוצאות אלו ולא הפסיד ימי עבודה. הוצאות אלו הוצאו או נגרמו לבנו, שאינו תובע במסגרת ההליך הנדון.
- נוכח האמור, אני פוסקת לתובע סך של 425 ₪ בגין עלות הבדיקה במוסך דינמומטר, עלות שהוצגה בגינה קבלה. כמו כן אני פוסקת לתובע סך של 2,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בהינתן העובדה שהרכב הושבת למשך מספר ימים והיה במוסך וכן לנוכח העובדה כי נאלץ להכניס את רכבו למוסכים שונים בסמוך לחכירת הרכב מהנתבעת. כמו כן, טופס הגילוי מטעם הנתבעת לא היה מלא.
- איני סבורה כי הנתבעת פעלה במקרה הנדון במזיד כאשר לא גילתה אודות הפגמים הקיימים, יכול ומדובר היה ברשלנות של מי שבדק ובחן את הרכב, אלא שלרשלנות זו יש מחיר. אני פוסקת לתובע הוצאות משפט בסך 600 ₪. בסך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 3,025 ₪. תשלום זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יצבור הפרשי הצמדה וריבית כחוק.