[ראו, ע"ע (ארצי ) 24649-10-14 לירן לחיאני - פיינסטון בע"מ (פורסם בנבו, 10.01.2016)].
ו. נקדים את המאוחר ונאמר כי בענייננו, באנו לידי המסקנה שיש לראות את הנתבעת כמי שפיטרה את התובעת.
ודוק – אין ספק ואין חולק שנפשן של התובעת והנתבעת שתיהן – קצה במערכת היחסים בניהן ובמקום שאליו נקלעה.
כפי שציינו כבר לעיל, ניכר כי היחסים עלו על שרטון והפכו עכורים מיום ליום, והן הנתבעת והן התובעת כעסו זו על זו והאשימו זו את רעותה באוירה שנוצרה.
יחד עם זאת סבורים אנו שהגורם שהביא לסיום יחסי העבודה היה הודעת הנתבעת לתובעת, עם שובה מחופשת המחלה, לפיה היא "אינה עובדת שם יותר".
אמנם הנתבעת טענה בתצהירה כי בשיחה שכונתה על ידיה "שימוע" הבהירה התובעת כי היא אינה מתכוונת להמשיך בעבודה בעסק, אולם כפי שכבר צוטט לעיל בחקירתה בבית הדין תיארה את הדברים באופן שונה והודתה שהתובעת אמרה שאיננה מתכוונת להתפטר.
התובעת, לא רק שהכחישה מכל וכל את קיומה ותוכנה של שיחת ה"שימוע", אלא גם שיגרה לנתבעת את המסרון , בתחילת חופשת המחלה, שממנה ברור כי היא רואה עצמה כעובדת של הנתבעת, וכי כשלתחלים תשוב לעבודה "כרגיל" ואילו היה ברור לנתבעת שהתובעת כבר איננה עובדת אצלה – היה מצופה שתכתוב שהודעת התובעת איננה במקומה ותביע תהיה הכיצד תשוב לעבודה כרגיל, אלא שהמסר מצידה היה "בריאות לכולם".
משכך – סיום יחסי העבודה בין הצדדים נבע מכך שעם שובה של התובעת מחופשת המחלה – והגעתה לעסק – מצאה עובדת אחרת יושבת בעמדת העבודה שלה, והנתבעת הודיעה לה כי אינה עובדת שם יותר.
למען הסר ספק נבהיר כי איננו מקבלים את ניסיונה של הנתבעת לייחס משקל מכריע לעובדה שהתובעת אמרה שתלך אם יינתן לה מכתב פיטורים – ולמעשה ברור (הן מחילופי המסרונים שמהווים עדות אותנטית למסרים בזמן אמת והן מהתמונה הכוללת שהוצגה לפנינו) שהתובעת שבה והבהירה לנתבעת שאין בכוונתה להתפטר ושאם האחרונה אינה מעוניינת בהמשך עבודתה – עליה לפטר אותה ולמסור בידיה מכתב פיטורים.
עוד נבהיר כי לא מצאנו לקבל את ניסיונה של הנתבעת לטעון כי יש ללמוד מהעובדה שהתובעת הקימה, בסמוך לאחר סיום עבודתה אצל הנתבעת, עסק משלה – כי הדבר תוכנן מראש והיווה סיבה להתנהגותה ו/או ההתפטרות שיוחסה לה.
בהקשר זה העדפנו את גרסת התובעת, לפיה לא נותרה לה ברירה בהינתן העובדה שזה עיסוקה מנעוריה וזה מקור הפרנסה היחיד שהיה בידיה למצוא לעצמה, וודאי שלא שאפה לכך מראש בשל העובדה שמשכורתה שימשה מקור הפרנסה היחיד למשפחתה בשל עיקולים שהוטלו על שכרו של בעלה, בעוד שהקמת עסק חדש איננה מניבה פרי משך זמן רב, והלכה למעשה גם גרמה לכך שהיא מצויה בקשיים כלכליים שנים לאחר ההתרחשויות מושא התביעה והקמת העסק העצמאי שלה.