לטיבם של ה- Unidroit Principles ושל ה- Principles of European Contracts Law ראו ת.א. (י-ם) 11481/02 המל"ל נ' סהר, [פורסם בנבו] מיום 9.9.09, בפסקאות 49-42 לפסק-הדין.
[2] ההנחה לפיה זכאי המפיץ לפיצוי בעת היפרדות החבילה רווחה מעבר לים גם קודם למתן פסק-הדין בעניין טרבונל. כך נקבע בחקיקה בארה"ב כבר בשנת 1956 במסגרת Automobile Dealers Franchise Act, 1956 שבינתיים הוטמע ב- 15 U. S. C. §§ 1221 – 1225 (2006) . להרחבה בהקשר זה ראו גם Ofer Grosskopf "Dividing the Surplus upon Termination: The Case of Relational Contracts" 48 Am. Bus. L.J. 1 (2011).
[3] ה"שיפוי" מחושב, כפי שצויין בגוף הטקסט, בדרך של הענקת סכום העולה כדי סך העמלות שהיה הסוכן צפוי לקבל במשך שנה, ותוך הסתמכות על ההכנסה הממוצעת בחמש (או שלוש) השנים הקודמות להפסקת ההתקשרות. אשר לפיצוי, חלים כללים שונים במדינות החברות. בקצרה ניתן לומר כי במשפט הצרפתי, הרואה בסוכן כמעין שותף למוניטין של היצרן, ניתן פיצוי המבוסס על שנתיים של עמלה (article 12 of the Loi no 91-593 du 25 juin 1991 relative aux rapports entre les agents commerciaux et leurs mandants). במשפט האנגלי, המאפשר קבלת שיפוי או פיצוי, מחושב הפיצוי לפי שווי השוק בו היה הסוכן מצליח למכור את עסקו כסוכן, תוך התחשבות בשאלות דוגמת מצב החברה (רווחי או הפסדי), בחינת השאלה אם ההכנסות היו במגמת עליה או ירידה, הזדהות הלקוחות עם היצרן או עם הסוכן, והשאלה אם הסוכן מעדיף פיצוי לאורך זמן או סכום חד פעמי (Lonsdale v. Howard & Hallem Limited [2007] UKHL 32). בית הלורדים הבהיר בהחלטתו זו כי השוני בין הכלל האנגלי לזה הצרפתי מבוסס לא רק על התפיסה השונה של מעמד הסוכן אלא גם על התנהגות שונה בחיי המסחר.
[4] מחשש כי הדור הצעיר לא יבין את "כוונת המשורר" יובהר כי על פני הדברים הכוונה באמירה זו היא לאיזכור של חוקר המשטרה בנימין זיגל ז"ל, שהגיע עד לדרגת ניצב במשטרת ישראל (ופרש לגמלאות בשנת 1987) ונודע כחוקר לוחמני ביותר העוסק במאבק בשחיתות ציבורית, עד שכונה לעתים בתקשורת "זיגל האיום".