נובע מכך שהפקת תרגום של משחק המקור מהווה הפרת זכות היוצרים.
זכויות היצרים מגנות מפני העתקה של היצירה המוגנת כאשר הנטל להוכחת ההעתקה מוטל על כתפי התובע, שכן הנתבע יכול להתגונן בטענה כי הגיע באופן עצמאי לאותה יצירה.
בע״א 136/71 מ״י נ׳ אחימן (פ״ד כו(2) 259) נאמר בנושא זה כדלקמן:
״לא על הנתבעת היה להוכיח שהגיעה אל יצירתה בדרך עצמאית:
התובע חייב להוכיח שהנתבעת הפרה את זכות היוצרים שלו בדרך העתקת יצירתו או חלק מהותי ממנה. אכן, נטל הראיה יכול לעבור על הנתבע אם השוואת שתי היצירות כשלעצמן נותנת מקום, על פי מידת הדמיון שביניהן, להשערה שהנתבע לא היה יכול לחבר את יצירתו אלא בדרך העתקה מן התובע.״
בע.א. 559/69 אלמגור נ׳ גודיק (פ״ד כד(1) 825), אשר עניינו היה תביעת הפרת זכות היוצרים בנוגע לפזמונים מהמחזמר ״קזבלן״, נאמר ע״י כב׳ השופט י. כהן כי:
״דמיון מסויים בין היצירות איננו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה... אין הכרח שההוכחה בדבר העתקת יצירת התובע תבוא ע״י ראיות ישירות. ניתן להסיק שהנתבע יעתיק מיצירת התובע, כאשר לנתבע הייתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, אין זה סביר להניח שדמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת מלבד העתקה. יש כאן חשיבות מיוחדת להצטברות של נקודות דמיון, כי הצטברות כזו מרחיקה את האפשרות שהדמיון הוא תוצאה של איזה שהן סיבות פרט להעתקה.״ (שם, בעמ׳ 230).
הנה כי כן: דמיון, אם מדובר בדמיון מובהק יכול להביא למסקנה כי הנתבע לא יכול היה לחבר את יצירתו אלא בדרך של העתקה מן התובע.
ובהשלכה לענייננו: אין לי ספק כי המשחק טקטיקו אכן דומה דמיון מובהק לסטרטגו, דמיון המצביע על העתקה (להשוואה המדוייקת אתייחס להלן).
כיוון שבעניין אלמגור דובר גם על אפשרות של גישה ליצירת התובע, אציין כי אפשרות גישה למשחק סטרטגו קיימת לכל אדם מהשורה באמצעות רכישת המשחק בחו״ל, וקל וחומר כי אפשרות זו קיימת למי שעיסוקו בתחום יצור ושיווק משחקים.
בפתיח להוראת המשחק בטקטיקו נאמר:
״ש. האם כשחידשתם את זה החזקתם לנגד עיניכם את המשחק של בר לוי או שמא החזקתם לנגד עיניכם את המשחק סטרטגו?
ת. החזקנו לנגד עינינו את המשחק סטרטגו, ומשום כך עשינו כל פעולה אפשרית כדי לחסל כל דמיון בין שני המשחקים, ולקרב אותו יותר למשחק המקוראי, שאותו הכרנו...״