המומחה מטעם התובעים בחן גם את היקף העסקאות הכולל שבוצע מול החברה הרומנית (בהתחשב גם בעסקאות שנערכו מול פקר – ספק חומר גלם ישראלי). בחינה זו מעלה כי בשנים 2011-2014 רכשה החברה מהחברה הרומנית עבודות בכ-2.5 מיליון ₪. מכאן מסיק המומחה כי שיעור הנזק בראש נזק זה עומד על 620 אלף ₪. במילים אחרות – הרווח של חברת אומזי כתוצאה מדמי התיווך שהיא קבלה מהחברה בקשר עם העסקאות בהן הועבר ייצור פריטים לקב"מים ברומניה עומד בהתאם לחוות דעת ויסמן על 620,000 ₪.
- בהתייחס לראש הנזק השני, הנזק התזרימי, הסתמכה חוות דעת ויסמן על עמדת הנהלת החברה, ממנה עלה כי החברה יכלה לבצע את מרבית עבודות הייצור שנשלחו לרומניה בעצמה. לכן, כתוצאה מהעברת הייצור לרומניה נגרם עיכוב מיותר בתהליכי הייצור והמשלוח. מעבר לכך נגרמו לחברה בעיות תזרימיות. מחוות הדעת עולה כי הטעם לכך הוא משום שהחברה רוכשת חומרי גלם עבור מטוסי בואינג מארה"ב בתנאי אשראי של שוטף +60. חומרים אלה מגיעים ארצה תוך 60 יום; בשלב זה הם מועברים לרומניה לביצוע עבודות; חוזרים ארצה לביצוע תהליכים נוספים; ואז מסופקים לתע"א. כל זאת – כך נטען – כאשר תנאי התשלום שנקבעו ע"י עופר עם החברה הרומנית היו חריגים, שכן דובר בתשלום שוטף. חוות הדעת אף קובעת כי התהליך הממוצע לייצור ברומניה נמשך כ-183 יום – כלומר, כחצי שנה. בחוות הדעת צוין כי להערכת החברה, אילו ההליך היה מתבצע בארץ, הוא היה מתקצר ב-90 יום לפחות.
אי לכך חושבו הוצאות המימון העודפות של החברה כתוצאה מההתקשרות עם קבלני המשנה ברומניה והעיכוב של שלושה חודשים מעבר לפרק הזמן בו היו העבודות מבוצעות בארץ (חוות הדעת לא פירטה האם מדובר בייצור עצמי על ידי החברה או בייצור על ידי קב"מ ישראלי). על פי חוות הדעת, לחברה נגרמו הוצאות מימון עודפות בסך 54 אלף ₪ בגין ביצוע עבודות בקבלנות משנה ברומניה, וכן בגין חומרי גלם שנרכשו מראש, נשלחו לרומניה וחזרו לחברה לאחר ביצוע העבודות.
- להלן נבחן אם כן את טענות הצדדים ביחס לראשי הנזק הללו. יצוין כבר עתה כי הצדדים העלו במסגרת סיכומיהם טענות רבות הנוגעות לשאלת הנזק, שאין מקום לדון בהם לצורך הכרעה בשתי השאלות שפורטו לעיל.
- בטרם הדיון בראשי הנזק לגופם, יובהר כי לאחר שהוכח כי עופר הפר את חובת האמון שלו כלפי החברה כאשר פעל במצב של ניגוד עניינים שלא אושר על ידי החברה, עובר נטל ההוכחה לעופר, לספק מידע מלא אודות העסקאות של אומזי עם החברה, ולהוכיח כי לא חלה עליו חובה להשיב את סכומי הכסף הנתבעים לחברה. כך קובע למשל המלומד פרופ' ליכט בספרו כי "אמונאי הנקרא לתת חשבון – בידי הנהנה או בידי בית המשפט – צריך למסור פירוט מלא של כל התקבולים וההוצאות. עליו להוכיח ולהצדיק את החשבון, ממש כמנהל האחוזה מול הלורד וכמו הלורד מול האקסצ'קר לפני עידנים. על מנת לעמוד בחובת החשבון שלו, מוטל חיוב על האמונאי לרבות האמונאים בחברה, לדאוג לתיעוד מלא בכל הקשור לנכסים הנתונים לכוחו" (עמ' 300).