לו. ביום 21.12.16 ערכנו דיון שני בתיק. באת כוח היועץ המשפטי לממשלה חזרה על עיקרי הצעת ההחלטה מטעם רשות החשמל, והטעימה כי ממצאי הבדיקה מחזקים את העמדה לפיה נפלו שגיאות בהחלטה לאשר את התובענה הייצוגית. באי כוח המשיבים טענו, כי הצעת ההחלטה דוקא מאששת את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר חובת המבקשת להשיב לצרכנים סכום של כ-2.8 מיליארד ₪ בגין הטעות האקטוארית. עוד הטעימו, כי אין להלום את עמדת היועץ לפיה קיזוז הסכום האמור כנגד עלויות אחרות שהוכרו במסגרת התעריף מייתר את התובענה; ככל שנקבע כי כספים אלה אכן נגבו ביתר, השבתם באמצעות עדכון התעריף או בכל דרך אחרת הם היינו הך. בתום הדיון נקבע, כי יש מקום לקבל את התיחסויות הצדדים להצעת ההחלטה גם בכתב, בטרם יוחלט באשר להמשך הטיפול בבקשה.
לז. ביום 22.1.17 הגישו המשיבים את התיחסותם. נאמר, כי מבעד ל"מסך העשן" שיצר מסמך הרשות, אין בו כדי לשנות מעמדתם. זאת, נוכח העובדה שאין התובענה מופנית כנגד קביעת התעריף אלא עוסקת בשאלת השבתם של כספים אשר נגבו ביתר מצרכני המבקשת. ברי, לשיטתם, כי ציבור הצרכנים מימן את הוצאות המבקשת, הן בגין חריגות השכר הנטענות – אליהן המסמך אינו נדרש מעיקרא – והן נוכח ההתחייבויות הפנסיוניות; זאת, הואיל ואין חולק כי חשבונות החשמל המשולמים על ידי הצרכנים מהוים מקור הכנסתה היחיד של המבקשת. אשר להצעת ההחלטה גופה נטען, כי הנתון היחיד שרלבנטי להליך דנא מצוי בפסקה 86 למסמך, המפרטת בדבר תחשיב שנערך לגבי הכיסוי התעריפי לעלויות האקטואריות של המבקשת, ולפיו מסתכמים הפערים לזכות הצרכנים בכ-2.5 מיליארד ₪. לדעת המשיבים, אין זיקה בין דרישות המבקשת להכרה בעלויות נוספות לצורך עדכון התעריף, לבין חוב העבר המוכח כלפי הצרכנים, ומשכך יש לאפשר את המשך בירורה של התובענה.
לח. בהתיחסותה מיום 31.1.17 גורסת המבקשת, כי מהצעת ההחלטה של הרשות נלמד שתעריף החשמל אשר נקבע בשנת 2002 לא כיסה את מלוא עלויותיה הפנסיוניות בתקופה הרלבנטית. ברי איפוא לשיטתה, כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שקמה עילה להשבת הכספים אשר נגבו במסגרת התעריף בגינו של הרכיב הפנסיוני, ועל כן אין מקום לאישור התובענה הייצוגית.
לט. ביום 12.2.17 הוגשה התיחסותו של היועץ המשפטי לממשלה. ראשית הוטעם, כי החלטת בית המשפט המחוזי התבססה על הנחה שגויה, לפיה תעריף החשמל נקבע בצמידות לדיווחי המבקשת, ומכאן שכל תיקון בדו"חות הכספיים המוגשים מטעמה מחייב את עדכונו. בפועל, כך נאמר, נקבע התעריף על בסיסן של עלויות נורמטיביות, אשר אינן בהכרח חופפות לדו"חות, ומתעדכן בהתאם לנוסחה הקבועה מראש. כן צוין, כי לגבי התעריף נשוא ההליך הנוכחי הופעל מקדם התייעלות, שבמסגרתו נערכה הפחתה הדרגתית בעלויות אשר הוכרו לצורך קביעתו. משמעות הדבר, כי במסגרת קביעת התעריף בשנת 2002, נלקחו בחשבון – ואף זאת, כאמור, בעירבון מוגבל בלבד – הדו"חות הכספיים הרלבנטיים של המבקשת משנת 2000, וכן מקדם ההתייעלות האמור. משכך, אין נפקא מינה אם היתה המבקשת מדווחת בזמן אמת – ולא במסגרת ההצגה מחדש – על עליה בהפרשותיה הפנסיונית החל משנת 2003. שנית טוען היועץ, כי ההחלטה לאישור התובענה מוטעית אף בשל העובדה שיצאה מן ההנחה לפיה ניתן לבודד פרמטר מסוים מתוך הרכיב הפנסיוני ולשנות את שיעורו של התעריף בנתון לתיקונו. נטען, כי בדיקת רשות החשמל העלתה שאין כל צורך בעדכונו של התעריף נוכח הטעות האקטוארית, חרף העובדה שאכן נדרשו התאמות מסוימות בחישובו של הרכיב הפנסיוני כתוצאה ממנה.