אכיפים שסופם לא ידוע. כל הסדר שיקבע המחוקק בסוגיה זו חייב להציב מטרה ברורה של קידום השוויון בנטל הגיוס ולהתוות מסלול ברור וישים להגשמתה. החברה הישראלית ניצבת אפוא בפתחו של מאמץ חברתי מחודש לפתרון בעיית הגיוס. לשם כך לא די בסיסמאות או בקביעתם של הסדרים הדוחים את הקץ. נדרשים מעשים של ממש.
- 107.אציע לחבריי לקבל את העתירות בבג"ץ 1877/14, בבג"ץ 1937/14 ובבג"ץ 8017/15, במובן זה שנורה על ביטולו של פרק ג'1 לחוק שירות ביטחון. בטלותו של פרק זה תיכנס לתוקף בעוד שנה מהיום. עוד אציע לחבריי לדחות את העתירה בבג"ץ 2260/14 מן הטעמים המפורטים בפיסקה 50 לעיל.
ה נ ש י א ה
המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין:
א. יאוש. אין בפי מלה אחרת באשר לנושא דנא. הגיחוך – חוכא ואיטלולא – שנוצר בגלגולי ה"פינג פונג" בין הרשויות בעניין היורד לשורש השויון וההגינות האנושית הבסיסית, בעוד אין נפגע לימוד התורה החשוב כל כך כהוא זה, מציב את השאלה אם לצחוק צריך או לבכות בכי תמרורים. בעתירות אלה אין בעלי הדין האמיתיים, החברה החרדית, בפנינו, אלא רשויות המדינה, הכנסת והממשלה, והקושי ברור, על האילוצים הפוליטיים והשתנויותיהם. כך, הגם שיש נושאים הצריכים מטבעם לעמוד מעל למקח וממכר פוליטיים, כי הם כרוכים בבטחון כולנו ובחיי אדם, ואין דמו של אחד סמוק משל אחר. עם שנוצרה חברה יהודית לא קטנה בישראל – החרדית – שדרכה החברתית (הלגיטימית כשלעצמה כמובן) שונה, דבר הבא לידי ביטוי באופן ערכי וחיצוני כאחד (עד לקוד הלבוש), ועל כך אין חולק, והחוששת - וטעמה עמה - לא רק ללימוד תורה אלא לפגיעה באורח חייה ואף לחילון, פשיטא כי על ההסכמה עמה, העומדת ביסוד תיקון מס' 21 לחוק שירות ביטחון (נוסח משולב), תשמ"ו-1986, על פי המוצהר, לבוא לביטוי אמיתי ולא "כאילו". לכך אשוב. בנסיבות איני רואה מנוס מהצטרפות לחברתי הנשיאה, שבפסק דינה המפורט הוכיחה בעליל לא רק את היעדר השויון שבחוק החדש על פי תיקון 21, דבר שעליו אין חולק וגם היה במידה פחותה מעט בתיקון 19, אלא גם את היעדר המידתיות הקיצוני, המביא לפסלות החוק. בתיקון 19, שגם הוא היה רחוק משויוניות, ובלא שאביע דעה נחרצת לגביו משחלף ביסודו מן העולם, היה בכל זאת צעד בכיוון הנכון. תיקון 21 הסיג את הנושא לאחור.
--- סוף עמוד 66 ---
ב. אין צורך להכביר מלים על הטרגדיה הנמשכת שבהיעדר הנשיאה בעול השירות בצה"ל על-ידי אוכלוסיה גדולה של בני ישיבות; ואיני משוה אותה לאוכלוסיית המיעוטים, אף שגם ממנה היתה ההגינות מצפה למצער לשירות אזרחי, אך לגביה ישנה שאלת הסכסוך עם הפלסטינאים במיוחד, וכמובן המשרת מתוכה יבורך. ואולם באוכלוסיה החרדית עסקינן כאן. הטרגדיה היא בכשל המוסרי העצום, במדינה שטרם הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה ורחוקה היא מחיים של איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, בנושא שלא היה צריך להיות חלק מן הקוניונקטורה הפוליטית אלא נטוע במחויבות לתת כתף למולדת בשעה שאחרים עושים כן, מבלי לפגוע כהוא זה בכך שדלתי תורה יישארו פתוחות תדיר, וייעשה מאמץ בצה"ל לכבד את אורח החיים החרדי. דברים אלה יורדים לשורש, שכן אין חולק כי עסקינן בהיעדר שויון בולט. בחוות דעתי בבג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל [פורסם בנבו] (2012) נדרשתי להיבטים השונים בהם מדובר, ויכולתי כמעט להעתיקה כמות שהיא. אני חוזר איפוא על האמור בה בבסיסו, ויהי רצון כאילו שבתי וכתבתיו, אף שכדי לסבר את העין יצוטטו קטעים מתוכה. אשוב ואומר, כי אין צורך להוכיח ולהטיף באשר לערך לימוד התורה כאחד מערכיה של מדינת ישראל; ראו פסקאות ז'-י"ד לחוות דעתי בעניין רסלר. אביא כאן את הפסקאות י'-י"א: