בספר זה עומד ד"ר רובינשטיין בהרחבה על סמכותה המכוננת ומחוקקת של הכנסת, ועל כוחה, בהפעילה סמכות מכוננת, ליתן חוקה למדינה, שתכבול את החקיקה הרגילה של הכנסת. כותב המחבר:
--- סוף עמוד 384 ---
"האסיפה המכוננת, לאחר ששינתה את שמה ל'הכנסת הראשונה', דנה רבות בשאלת החוקה. איש לא הטיל ספק בכך, כי אכן מוסמכת היא לחוקק חוקה כתובה, פורמאלית. הויכוח הגדול ניטש סביב השאלה, האם חייבת היא לעשות זאת.
...
לא יכול, איפוא, להיות ספק בדבר סמכותה של הכנסת הראשונה לחוקק חוקה או חוקים בעלי אופי חוקתי, העומדים מעל למעשי החקיקה הרגילים.
...
הכנסת הראשונה התפזרה טרם זמנה בלי שקיבלה פרק אחד מחוקת המדינה עפ"י החלטת הררי. סמכויותיה של הכנסת הראשונה עברו לכנסת השניה.
...
מכאן ברור שסמכויות האסיפה המכוננת עברו מן הכנסת הראשונה לכנסת הנוכחית, ולכל כנסת שתבוא אחריה... לא ניתן להוכיח כל פגימה ברציפות זו, וכי סמכויות מתן החוקה לא נעלמו, אלא הוצמדו לכל כנסת" (שם, בעמ' 167-168).
על עמדתו זו חזר המחבר בכל ארבעת המהדורות של ספרו. על ברכיה של תפיסה זו חונכו המשפטנים הצעירים של מדינת ישראל.
.34תרומה חשובה לבעיית החוקה בישראל ולשאלת סמכותה המכוננת של הכנסת ומעמדה הפרלמנטרי תרם פרופ' קליין (ראה, בין השאר קליין, במאמרו הנ"ל, משפטים ב; ק' קליין, "על ההגדרה המשפטית של המשטר הפרלמנטרי ועל הפרלמנטריזם הישראלי", משפטים ה (תשל"ו) 308; .klein, supraכותב המחבר ב-1970:
"מושג הסמכות המכוננת קיים ללא ספק במשפט הקונסטיטוציוני הישראלי. הסמכות המכוננת ניתנה לאסיפה המכוננת דהיינו לכנסת הראשונה. הכנסת הראשונה לא וויתרה על סמכותה המכוננת, אלא העבירה את הסמכות המכוננת לכנסת השנייה ולכל כנסת שלאחריה" (מאמרו הנ"ל, משפטים ב, בעמ' 53).
גישה דומה נקט פרופ' קלינגהופר. ראינו את עמדתו, כפי שהביע אותה בכנסת. על עמדה דומה חזר בכתיבתו המדעית. כותב פרופ' קלינגהופר, במאמרו הנ"ל, ספר קלינגהופר, בעמ' 76:
"הכרזת העצמאות לא קבעה כל מועד למתן החוקה, והעברת הסמכויות של האסיפה המכוננת לידי הכנסת השנייה וממנה לידי כל כנסת שנתכוננה אחריה נעשתה מכוח הסדר חוקי מיוחד. זוהי מעין העברה נמשכת, שכל עוד היא בתוקפה מצויה בידי בית המחוקקים הישראלי סמכות למתן חוקה, שהוקנתה לו בדרך של ירושה בלתי-פוסקת" זו גם עמדתה של פרופ' גביזון. ברשימה המוקדשת למחלוקת על חוק-יסוד: זכויות האדם, כותבת פרופ' גביזון: