"באישור חוק היסוד פעלה הכנסת לא כרשות מחוקקת גרידא, אלא כאסיפה מכוננת אשר ב'הכרזה על הקמת מדינת ישראל' הוטל עליה לקבוע את החוקה למדינה. הכנסת ראתה עצמה תמיד גם כמוסד העליון הרשאי למלא
--- סוף עמוד 383 ---
את התפקיד של כינון חוקה ואף הצהירה על כך פעמים אחדות. בחוק המעבר, תש"ט-1949, סעיף 1, קבעה הכנסת כי לאסיפה המכוננת ייקרא 'הכנסת הראשונה', לציר האסיפה המכוננת ייקרא 'חבר הכנסת'. מכאן שהכנסת ראתה את עיקר תפקידה בקביעת חוקה, ותפקיד משני כביכול בחקיקת חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה, תשי"א-1951, סעיף 9, קבע כי 'כל מקום בחוק שמדובר באסיפה מכוננת או בכנסת הראשונה כאילו המדובר בכנסת השנייה'. וסעיף 10מאותו חוק קובע כי 'חוק זה יחול בשינויים המחוייבים לפי העניין גם על המעבר לכנסת השלישית, ולכל כנסת שלאחריה'. מכאן שאותו צירוף אנשים הקרוי הכנסת הוא גם גוף אחר, הקרוי גוף מכונן, והוא קיים כביכול קיום מתמיד במקביל לכנסת עצמה, גוף שתכלית קיומו יצירת חוקה" (שם, בעמ' 286).
מספר שנים לאחר מכן – עם חקיקתם של שני חוקי היסוד הראשונים – הביע פרופ' אקצין את דעתו בסוגיה שלפנינו (ב' אקצין, "חוקי-יסוד וחוקים משוריינים בישראל" הפרקליט יז (תשכ"א) 230(1961)). פרופ' אקצין מציין כי, לדעתו, הכנס מפעילה סמכות מכוננת וסמכות מחוקקת גם יחד. על-פי השקפתו, לחוקי היסוד יש אופי של חוקה, בהתאם ל"החלטת הררי". כותב פרופ' אקצין:
"אין אנו גורסים, כפי שנשמעה טענה זו לפרקים בכנסת ובעתונות, שאפילו היה חוק היסוד קובע עדיפות לעצמו, לא היה בכך כדי לכבול את ידי הכנסת לעתיד: טענה זו הרי היא סופיזם טהור ויש בה משום ניהיליזם רעיוני. אמנם נכונה הטענה לגבי אנגליה, אבל שם היא משתלבת עם עצם שלילת הרעיון של חוקה פורמאלית שתעמוד מעל למחוקק הרגיל. וכבר נפסק שאין לטענה זו רגליים במדינה שרעיון החוקה הפורמאלית מצא לו מהלכים בתוכה; כוונתנו לאפריקה הדרומית שהמשפט הציבורי בה מבוסס על המשפט האנגלי. המשפט הממלכתי של מדינת ישראל מבוסס מאז הכרזת העצמאות על ההנחה כי ליד חוקים רגילים ייתכן ותיכון חוקה; הנחה זו לא בוטלה מעולם אלא נתחזקה שוב ע"י החלטת הכנסת משנת תש"י. ואם יש משמעות כלשהי למונח 'חוקה', הרי היא המשמעות שהחוקה היא היא הקובעת באופן אוטוריטטיבי מה יהיו היחסים בינה לבין שאר הנורמות במדינה" (שם, בעמ' 236-237).
ב- 1969יצאה המהדורה הראשונה של ספרו החשוב הנ"ל של רובינשטיין (תשכ"ט).