--- סוף עמוד 587 ---
מדינת ישראל. כמו כן אין קביעות החוק המתקן לוקות בדיספרופורציה בין המטרה שבדעת המחוקק להשיגה ובין הפגיעה האפשרית בזכויות הקנייניות של נושי המושבים.
זאת בעיקר בהתחשב באלטרנטיבות שהיו קיימות בפני אותם נושים על-פי דיני ההוצאה לפועל ופשיטת הרגל הקיימים.
הייתי כנראה מגיע למסקנה זו אף לו סברתי כי נטל ההוכחה בדבר התאמת החוק לדרישות פיסקת ההגבלה רובץ על הטוען לכשרות החוק. קל וחומר שזוהי דעתי כאשר סבור אני, כמוסבר לעיל, כי נטל ההוכחה בנדון מוטל על שכמו של המבקש להביא לביטול החוק.
- ברצוני עוד לציין, כי דברי הסיכום המצויים בפיסקה 108 לחוות-דעתו של חברי הנכבד, הנשיא ברק, מקובלים עליי. זאת תוך הפניה לאמור בפיסקאות 3 ו-4 לעיל, שבהן הבהרתי מדוע איני נוקט עמדה בשאלה אם בחוקקה חוק חוקתי משתמשת הכנסת בסמכות אינהרנטית או בסמכות מכוננת. דבריו של חברי בדברי הסיכום הנ"ל תואמים למעשה את האמור בחוות-דעתי ואף אינם עומדים בסתירה לעמדתי לעניין נטל ההוכחה בסוגיה הנדונה, שאותה פירטתי בפיסקאות 11-14 לעיל.
- על סמך כל האמור לעיל הגעתי אל התוצאה שצוינה על-ידיי בתחילת חוות-דעתי.
השופט צ' א' טל: מחלוקת נטושה בין הנשיא שמגר לבין הנשיא ברק ובין שניהם לשופט חשין, בשאלות עקרוניות של סמכויות הרשות המחוקקת ומעמדה. למחלוקת זו חשיבות רבה מבחינת המשפט הקונסטיטוציוני.
עם זאת, אינני סבור שההכרעה בכל השאלות הללו דרושה לצורך העניין שלפנינו.
לפיכך אמנע עצמי מלהכניס ראשי בין הרים גבוהים ואניח שאלות אלה לעת חפץ.
בשעתו הצטרפתי לחוות-דעתו של חברי, השופט ד' לוין (אם כי לא לתוצאות), בבג"צ 726/94, 878 [37], לעניין מעמדם העליון במידרג הנורמאטיבי של חוקי היסוד, שלאורם נבחנת החקיקה הרגילה של הכנסת - ודייני בכך.
חבריי נחלקו בשאלה על מי הראיה שהפגיעה בזכות מוגנת בחוק יסוד לא עלתה על הנדרש. בעניין זה נראית לי גישתו של חברי, השופט מצא.
אני מצטרף לתוצאה שיש לדחות את הערעור בע"א 6821/93 ולקבל את הערעורים ברע"א 1908/94 וברע"א 3363/94 ולהחזיר את ענייניהם לבית המשפט קמא להמשך הדיון בהם.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא שמגר.
ניתן היום, ט"ז בחשוון תשנ"ו (9.11.95).