במילים אחרות: חוק, הפוגע לכאורה בזכות יסוד, אינו חשוד בשל כך מלכתחילה, מניה וביה, בפסלות מבחינה מוסרית או ממלכתית, וכל חוק כזה ייבדק מבחינה אובייקטיבית לאור הגורמים המצוינים בפיסקת ההגבלה. ניתוח זה מוביל לדעתי למסקנה, כי אין קיימות הנחה או חזקה, שכל חוק הפוגע בחירות האדם, או בקניין, או בזכות יסוד אחרת המנויה בחוק היסוד, הינו פסול עד שלא יוכח הפך. היפוכו של דבר: לדעתי, ההנחה חייבת להיות שחוק התקבל כדין, אלא אם כן ישוכנע בית המשפט שהחוק הינו בטל מפני שהוא גם פוגע בזכות יסוד וגם אינו עומד בדרישותיו של סעיף 8 לחוק היסוד.
כל עובד מדינה העושה פעולה במסגרת תפקידו, קיימות לגביו ההנחה והחזקה שפעל בתום-לב ושפעל במילוי תפקידו כדין, עד שלא הוכח היפוכו של דבר זה. כלל ידוע
זה,"OMNIA PRAESUMUNTOR RITE ESSE ACTA" , חל על כל פעולה רשמית. גם שוטר העוצר אדם, ההנחה היא שפעל כדין, עד שלא יוכח אחרת. והנה, דווקא כאשר בגוף המחוקק, בחברי הכנסת, היינו בנבחרי העם המדובר, ננהג על-פי הנחה הפוכה? כאשר נבחרי העם, אחרי דיון בוועדות ובמליאת הכנסת, מקבלים חוק, האם אינה קיימת הנחה שחוק זה נועד לתכלית ראויה ושהחוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל? והאם קיימת הצדקה כלשהי להנחה הפוכה? הלוא זוהי למעשה המשמעות של הטלת נטל ההוכחה על הטוען לקיום הדרישות שבסעיף 8. אם נקבע כך, משמע כאילו אנו אומרים למחוקקים: "מאחר שיש בחוק שלכם משום פגיעה בחירות האדם או בקניין, הרי ההנחה היא שפעלתם בדרך אשר אינה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, או עשיתם מעשה שלא נועד לתכלית ראויה, אלא אם כן תוכיחו לנו היפוכו של דבר".
לדעתי אין להשלים עם מסקנה כזו, ויש להטיל את נטל ההוכחה לגבי כל השלבים על מי שטוען כי חוק הינו בטל בשל היותו נוגד את חוק היסוד. לשון אחר: על הטוען לבטלות החוק לשכנע את בית המשפט הן לעניין עובדת הפגיעה שיש בחוק בזכות יסוד, והן באשר לאי-עמידת החוק בדרישותיה של פיסקת ההגבלה, סעיף 8 לחוק היסוד (וראה, באותו כיוון, גם דבריו של חברי הנכבד, השופט גולדברג, בפיסקה 8 של חוות-דעתו).
אוסיף עוד, כי אין גם לשכוח כי המחוקק - היינו חברי הכנסת, נבחרי העם - אינו מיוצג ככלל בפני בית המשפט כצד. נאמר, כי נציג המדינה, היינו בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, בדרך כלל ייצג את עמדת המחוקק. אך זה לא בהכרח כך.
ייתכנו מקרים שבהם מתקבל חוק שהממשלה או היועץ המשפטי לממשלה אינם תומכים בו.