המענה לשאלה זו עולה מדברינו הנ"ל בדבר המידרג הנורמאטיבי, והוא אף מתבקש מניה וביה – במשתמע – מן החקיקה מתשנ"ד. כאשר הכנסת ביקשה להוסיף הוראת חוק המאפשרת סטייה מהוראותיו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, וסטייה כאמור היא מעל ומעבר למה שמותר לפי ההוראות הקיימות של חוק-היסוד האמור, היא סברה שעליה לתקן את חוק היסוד: חופש העיסוק ולהוסיף בו, באמצעות חוק-יסוד חדש, הוראה נוספת שתאפשר סטייה מן ההוראות שנכללו בחוק היסוד בנוסחו הראשון מתשנ"ב. קרי, תיקון לחוק היסוד, אפשרי רק על-ידי חוק-יסוד וסטייה מהוראה בחוק-יסוד מחייבת קיומה של הוראה בחוק היסוד המאפשרת זאת. על-כן בתשנ"ד הוסיפה הכנסת את סעיף 8הנ"ל לחוק-יסוד: חופש העיסוק. הכנסת התוותה את הדרך הנוספת הבלעדית שבה ניתן להתיר פגיעה בזכות יסוד הכלולה בחוק-יסוד, מעבר לאמור בסעיפים הדנים בפגיעה כאמור והכלולים כבר בחוקי היסוד. אום הא ותו לא. הכנסת אינה משוללת סמכות לשנות את חוקי היסוד, להוסיף עליהם או לגרוע מהם או, כפי שראינו, אף לקבוע הוראה (כדוגמת הפיסקה המכונה בעגה המשפטית "notwithstanding clause" שבחוקה הקנדית), שלפיה ניתן לפגוע בזכות יסוד אף ללא קיום של הדרישות שבסעיפים 4ו-8, לפי העניין, שבשני חוקי היסוד. אולם חקיקה זו היא בגדר שינוי של חוק היסוד ומחייבת חקיקה של הוראת הסמכה בחוק היסוד. הוראת הסמכה כאמור יכול שתהיה ייחודית לחוק-יסוד מסוים ויכול שתהיה כללית לכל חוקי היסוד, ויכול שתסמיך לחוקק
--- סוף עמוד 323 ---
חוקים ללא הגבלת מספרם, ובלבד שהם מתקבלים בצורה שנקבעה בהוראת ההסמכה ולתקופה שנקבעה בה (אם נקבעו תנאים כאמור). יכול גם שהתיקון לחוק יסמיך את הכנסת לחוקק בנושא נקודתי תוך פגיעה בחוק היסוד. אולם תיקונים לחוק-יסוד ייעשו לעולם בחוק-יסוד.
סיכומו של דבר, הפגיעה בזכות יסוד יכולה לעלות רק מהוראה המסמיכה לחוקק כאמור, המובאת בחוק-יסוד, ותוך קיום התנאים שנקבעו על-ידי הכנסת בחוק היסוד. משמע, הרחבת סוגי הפגיעה האפשריים בזכות יסוד שהוגדרה בחוק-יסוד, מחייבת שינוי של חוק היסוד, ושינוי חוק-יסוד ייעשה רק על-ידי חוק-יסוד. אין די בחוק רגיל הפוגע בזכות יסוד מוגנת, שלא בכפיפות לסעיפי ההגבלה, ויהיה זה אף תוך ציון מפורש שהוא עושה כן, אם אין הוראה מפורשת בחוק-יסוד המתירה נקיטת דרך זו.
(ח) התנאים שנקבעו בסעיף 8לחוק-יסוד: חופש העיסוק מצביעים עד כמה מחמירה הכנסת בקביעת תנאים נוספים לסטייה מזכות יסוד שהוגדרה בחוק-יסוד. היא דורשת שם הן רוב מיוחס והן אמירה מפורשת, ואף מגבילה את תוקפו של חוק כאמור לארבע שנים מיום תחילתו.