"...נעלה מכל ספק הוא שלפי המשטר החוקתי השורר במדינה, הכנסת היא ריבונית ובכוחה לחוקק כל חוק ולמלאו תוכן כעולה על רוחה. אין כלל להעלות על הדעת אפשרות של שלילת תוקפו של חוק הכנסת או של הוראה בחוק הכנסת שנעשה כדין על יסוד נימוק זה או אחר..." (ע"א 228/63 [18], בעמ' 2547).
--- סוף עמוד 354 ---
בהשקפה חוקתית זו חל שינוי. הכנסת, בהפעילה את סמכויות החקיקה שלה, שוב אינה כול יכולה. על כוח החקיקה שלה בתחום זכויות האדם הוטלו מגבלות על-ידי הכנסת, תוך שזו עשתה שם כך שימוש בסמכויותיה המכוננות. זהו השינוי החוקתי הבסיסי. לראשונה קבעה הכנסת, במרץ 1992, מיגוון של זכויות אדם חוקתיות, המגבילות את כוח החקיקה של הכנסת, והמתנות פגיעה בהן בהגשמת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לראשונה מצהיר בית המשפט העליון על התוקף החוקתי העל-חוקי של קביעת הכנסת. לאור ראשוניות זו ובשל הדעות השונות בעניין זה, ועל רקע פסק דינו המקיף של חברי, הנשיא שמגר, מן הראוי הוא כי אעמוד על מספר שאלות שהתעוררו לפנינו, תוך ניסיון להשיב עליהן. דרך הילוכי תהא זו: בחלק הראשון של פסק-דיני אדון במבנה החוקתי. במסגרת חלק זה אדון בשאלה אם מוסמכת הכנסת להעניק חוקה לישראל. אשיב על שאלה זו בחיוב, שכן הכנסת אינה רק בעלת סמכות מחוקקת, אלא היא גם בעלת סמכות להעניק חוקה לישראל, כלומר, בעלת סמכות מכוננת. אעבור במסגרת חלק זה לבחינת השאלה כיצד הכנסת עושה שימוש בסמכותה המכוננת והאם בפועל נעשה שימוש בסמכות זו שעה שהכנסת חוקקה את שני חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. אשיב על כך בחיוב. אבחן את מעמדם הנורמאטיבי של שני חוקי היסוד הללו ואת יחסם לחקיקה הרגילה. אסיים את הדיון במסגרת החוקתית בשאלה אם קיימת ביקור שיפוטית על חוקתיות החקיקה הרגילה לאור שני חוקי היסוד. אשיב בחיוב על שאלה זו. בחלק השני של פסק-דיני אתמקד בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אפתח בבחינה החוקתית הנגזרת ממנו. אעמוד בקצרה על היקפן של הזכויות המוגנות ואתמקד בעיקר בהיקפה של זכות הקניין, אשר לפגיעה בה טוענים התובעים. אבחן את כוחה של הכנסת לפגוע בזכויות המוגנות, תוך ניתוחה של פיסקת ההגבלה. בחלק השלישי והאחרון של פסק-דיני אבחן אם החוק המתקן פוגע בזכות אדם חוקתית מוגנת. אשיב על שאלה זו בחיוב. על רקע זה אבחן אם נתקיימו בחוק הפוגע הדרישות של פיסקת ההגבלה. גם על שאלה זו אשיב בחיוב.