******************************************
--- סוף עמוד 3 ---
א. כתב האישום
1. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם עסק בכל התקופה הרלוונטית לכתב האישום בשני עיסוקים: ראשית, הפעלת מקווה טהרה בעיר לוד, ושנית קבלנות של עבודות בניה ושיפוצים.
2. מעיסוקיו בביצוע עבודות בניה ושיפוצים, צמחו לנאשם הכנסות בסכומים שאינם ידועים במדויק למאשימה, אולם למצער כלהלן:
בשנת 2002, סך 444,567 ₪.
בשנת 2003, סך 269,040 ₪.
בשנת 2004, סך 390,656 ₪.
בשנת 2006, סך 76,500 ₪.
בשנת 2007, סך 38,000 ₪.
בשנת 2008, סך 358,950 ₪.
בשנת 2009, סך 200,000 ₪.
סה"כ 1,777,713 ₪.
3. מעיסוקיו בהפעלת מקווה טהרה צמחו לנאשם הכנסות בסכומים שאינם ידועים במדויק למאשימה, אולם למצער כלהלן:
בשנת 2003, סך 24,575 ₪.
בשנת 2004, סך 80,594 ₪.
בשנת 2005, סך 140,974 ₪.
בשנת 2006, סך 141,907 ₪.
בשנת 2007, סך 135,953 ₪.
בשנת 2008, סך 128,313 ₪.
בשנת 2009, סך 130,569 ₪.
בשנת 2010, סך 197,681 ₪.
בשנת 2011, סך 14,286 ₪.
סה"כ 997,852 ₪.
4. הנאשם השתמש במרמה, ערמה ותחבולה בעשותו את המעשים המפורטים להלן: לא הודיע לפקיד השומה שבאזור מגוריו על עיסוקו; לא ניהל פנקסי חשבונות על פי תוספות ד' ו-יא' להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) (מס 2), התשל"ג- 1973; בכל שנת מס בתקופה הרלוונטית, לא הגיש לפקיד השומה דוחות שנתיים על הכנסותיו משני העיסוקים הנ"ל. הנאשם עשה את האמור לעיל במזיד ובכוונה להתחמק ממס.
°
°
5. הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם: 10 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 (להלן: פקודת מס הכנסה) שעניינן שימוש בכל מרמה, ערמה או תחבולה במטרה להתחמק ממס.
ב. טענות הנאשם
6. הנאשם טען בתמצית כדלקמן:
א. התיישנות: חלק מהעבירות נשוא כתב האישום התיישנו ולכן לא היה מקום להגיש בגינן כתב אישום (ראו סעיף 10 למענה בכתב מטעם הנאשם לכתב האישום, מיום 7.5.14 וכן ראו את חמישה העמודים אחרונים לסיכומים בכתב מטעם ההגנה תחת הכותרת "המדינה האשימה בעבירות שהתיישנו"). טענה זו תידון בהרחבה בהמשך.
ב. שיהוי בהעברת חומרי החקירה להגנה: טענה זו תדון כעת. ייאמר כבר עתה שאכן במהלך שמיעת הראיות התברר כי חלק מחומר החקירה לא הועבר להגנה. עם זאת, מיד עם היוודע העובדה האמורה, הורתי על הפסקת שמיעת הראיות על מנת לאפשר להגנה להגיש בקשה מסודרת לקבלת חומר חקירה, שבה דנתי ונתתי בה החלטה לגופו של עניין, ואשר אף הגיעה לערעור בערכאות גבוהות יותר (להלן: הבקשה לקבלת חמר חקירה). כמו כן, חידוש שמיעת הראיות בתיק נעשה רק לאחר שהטענות לגבי חומר החקירה הוכרעו עד תום. להגנה ניתנה ההזדמנות להגיש בקשה לשמיעה חוזרת של עדים מסוימים שעדותם נשמעה בטרם שכל חומר החקירה הגיע לידי ההגנה, וזו לא מצאה לנכון להגיש בקשה כזו. לסיכום, לא התרשמתי כי הגנתו של הנאשם נפגעה כהוא זה מכך שחלק מחומר החקירה לא הגיע לידיו בטרם שהחלה שמיעת הראיות בתיק (ראו בהרחבה ההחלטות שנתתי בפרוט' מיום 29.1.15, 19.2.15, 2.4.15, 31.5.15, 14.6.15, 14.7.15, 15.10.15 ו- 18.11.15).
ג. שיהוי בהגשת כתב האישום: יוזכר, החקירה החלה בסוף שנת 2011. כתב האישום הוגש בחודש פברואר 2013 ולכן על פניו טענה זו אין בה ממש.
ד. הנאשם פעל בהתנדבות: לטענת הנאשם הוא פעל בהתנדבות בתפעול המקווה למען רווחת כלל תושבי השכונה. כמו כן, לטענת הנאשם הוא שימש כמתווך בין פועלים בתחום הבניה ובין תושבי שכונת חב"ד בה הוא מתגורר בלוד. בשני המקרים, מדובר בפעילות התנדבותית שאין בצידה שכר ולכן אינו מחויב בדיווח לגביה לרשויות המס (ראו עמודים 3 עד 5 לסיכומים בכתב מטעם ההגנה). טענות אלה יידונו בהרחבה בגוף הכרעת הדין. יש לציין שמכוח טענה זו שפעל בהתנדבות, הנאשם העלה טענה של אכיפה בררנית לפיה הפועלים לא נחקרו ולא הועמדו לדין בגין ביצוע עבירות מס של אי דיווח ואי ניהול ספרים. ייאמר כבר עתה, כפי שיובהר בהרחבה בהמשך, בהכרעת הדין נקבע כי הנאשם היה קבלן עצמאי שחייב לדווח לרשויות המס ולא מתווך מתנדב, ולכן נופלת מאליה גם הטענה של אכיפה בררנית.
ה. ההכנסות שייכות לעמותה: לטענת הנאשם גם אם נוצרו הכנסות מהמקווה, הן שייכות לעמותה ולא לנאשם (עמ' 8 לסיכומים בכתב מטעם ההגנה, תחת הכותרת "כל הכנסות המקווה הן הכנסות של העמותה"). טענה זו תידון בהרחבה בגוף הכרעת הדין.
ו. לנאשם היו הכנסות מזעריות שאינן חייבות במס: לטענת הנאשם גם אם היו לו הכנסות כלשהן מהמקווה ומענף הבניה והשיפוצים, הרי שמדובר בהכנסות מזעריות שאינן חייבות במס. טענה זו תידון בהרחבה בגוף הכרעת הדין.
ז. ההכנסות שמפורטות בכתב האישום מופרכות: כל ההכנסות המפורטות בכתב האישום, הן בגדר השערות של החוקר שחקר אותו ואין להן כל בסיס ראייתי שניתן לבסס עליו ממצא מרשיע בבית משפט. בנוסף, בכתב האישום ישנה התבססות על רישום כפול של הכנסות מאותם מקורות, ומכאן גם הסכומים המופרכים שמופיעים בו. טענה זו תידון בהרחבה בגוף הכרעת הדין.
ח. מחדלי חקירה: עדים רבים לא נחקרו ומכאן גם מחדלי החקירה המהותיים שהובילו לקיפוח הגנתו של הנאשם, דבר שמוביל מסקנה שיש לזכותו מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. טענה זו תידון בהרחבה בגוף הכרעת הדין.
ט. הסתרת מידע מהנאשם לגבי המלצה לכופר: לטענת הנאשם החוקר הראשי בתיק המליץ לממונים עליו ברשות המיסים לסיים את ההליך הפלילי שהתנהל נגד הנאשם בהליך של כופר. בנוסף, לטענת הנאשם, המאשימה פעלה להסתרת מכתב ההמלצה של החוקר הראשי מעיני הנאשם (ראו שישה העמודים האחרונים לסיכומים בכתב מטעם ההגנה, תחת הכותרת "הסתרת המסמך הפנימי שמלמד על הגעה לכופר"). בטענה זו אדון כבר כעת.
בהחלטה שנתתי בבקשה לקבלת חומר חקירה, קבעתי שהמסמכים הרלוונטיים הנוגעים להמלצה לכופר מן הראוי שיועברו להגנה. החלטה זו בוטלה על ידי ערכאות גבוהות יותר במסגרת ערר שהוגש על ידי המדינה. אף על פי כן, מסמכים אלה בכל זאת נמסרו להגנה בשגגה על ידי המאשימה (ראו חקירתו הנגדית של החוקר ברוך יצחקי בפרוט' מיום 17.4.16 עמ' 180 עד 184 והחלטתי בעמ' 184, וכן ראו החלטתי בפרוט' מיום 30.6.16 בעמ' 185-184).
בכל מקרה, למרות השגגה האמורה, דעתי היא שאין בעצם קיומה של המלצה לכופר על ידי החוקר הראשי בתיק כדי להצדיק ביטול כתב האישום או כדי להקים לנאשם טענה של הגנה מן הצדק. יוזכר כי אין לאדם זכות קנויה לשלם כופר בגין העבירות שביצע ולהשתחרר מעולו של המשפט הפלילי. נטילת הכופר תחת ההליך הפלילי, היא בגדר חריג, שכן, על אדם שיש מקום להניח כי עבר עבירה, לתת עליה את הדין במשפט (בג"צ 4001/99 טהלר נ' נציג מס הכנסה [פורסם בנבו] (7.7.1999) פסקה 4 לפסק הדין; עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המיסים [פורסם בנבו] (23.9.08) פסקה 11 לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל).
יתר על כן, הנחת היסוד במסלול הכופר בעבירות מס היא שמדובר בעבירה שאיננה חמורה, ושהאינטרס הציבורי מצדיק אי נקיטה בהליך פלילי, הכול בכפוף כמובן להסרת המחדל ותשלום גובה הכופר. הדבר עולה גם מפסיקתו של בית המשפט העליון וגם מהנחיות רשות המיסים (בג"צ 194/93 שגב נ' שר החוץ פ"ד מט (5) עמ' 57, 62 (1995), בדברי כבוד השופט ברק (כתוארו דאז).
במקרה שבפניי, מדובר בעבירות מס חמורות מסוג פשע עם העלמת הכנסות בסכומים גבוהים ביותר. הווה אומר, גם אם החוקר הראשי בתיק המליץ לממונים עליו על סיום ההליך בכופר, הרי שמדובר בהמלצה שגויה מאחר והתיק אינו מתאים למסלול של כופר. בסופו של יום, אותם ממונים לא אימצו את ההמלצה של החוקר הראשי בתיק. על כן, לנאשם לא יכול לצמוח יתרון דיוני כלשהו מההמלצה השגויה של החוקר הראשי בתיק. אם לא די בכך, הנאשם לא הודה בכתב האישום וגם לא קיבל אחריות ובחר לנהל הליך הוכחות ממושך. די גם בכך על מנת לקבוע שהמסלול של כופר כלל לא מתאים למקרה שבפניי.
ג. טענת ההתיישנות של הנאשם
7. כתב האישום מתייחס להכנסות שונות שהיו לנאשם משני עסקים שונים וזאת החל משנת 2002 ועד שנת 2011. הנאשם נחקר לראשונה בשנת 2011. על פניו, טענת ההתיישנות אין בה ממש ודינה להידחות. להלן נימוקיי:
א. העבירות שמיוחסות לנאשם בכתב האישום הן עבירות מסוג פשע לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה ולא עבירות מסוג עוון, ולכן אין רלוונטיות לתקופת ההתיישנות בעבירות עוון כפי שטענה ההגנה בסיכומים בכתב מטעמה. כמו כן, כפי שיובהר בהרחבה בהמשך, יסוד "הכוונה" בעבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, אכן מתקיים, הן לגבי המקווה (פסקאות 41-39 להכרעת הדין) והן לגבי העסק של הבניה והשיפוצים (פסקאות 82-84 להכרעת הדין). כידוע, יסוד "הכוונה" הוא נתון מרכזי שמבחין בין עבירות מס מסוג עוון לבין עבירות מס מסוג פשע.
ב. בסעיף 225 לפקודת מס הכנסה נקבע כדלקמן: "לא תוגש תביעה פלילית לפי פקודה זו כעבור 6 שנים משנת המס שבה נעברה העבירה, ובמקרה של עבירה על הוראות 220 – כעבור 10 שנים משנת המס שבה נעברה העבירה".
ג. שנת המס הישנה ביותר בכתב האישום שבפניי היא שנת 2002. ככל שייקבע שאין התיישנות לגבי שנת המס הישנה ביותר שמופיעה בכתב האישום, הרי שקל וחומר שאין התיישנות לגבי שאר שנות המס שבאו לאחריה.
ד. הלכה פסוקה היא שלפי סעיף 225 לפקודת מס הכנסה, מניין הימים של תקופת ההתיישנות בעבירות מס מתחיל עם תום שנת המס שבמהלכה נעברה העבירה, ולא מיום ביצועה בפועל (ע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 766, 781-783, 789 (1998) (להלן: עניין בוני הבירה)). לפי סעיף 1 לפקודת מס הכנסה, "שנת מס" היא תקופה של שניים עשר חודשים רצופים, שתחילתה ב-1 בינואר. ולענייננו, שנת המס 2002 מתחילה ב-1.1.02 ומסתיימת ב-31.12.02.
ה. לפיכך, לכאורה, מניין תקופת ההתיישנות לעבירות שבוצעו בשנת המס 2002, מתחיל ב-1.1.03 ומסתיים ב- 1.1.13. עם זאת, בפסיקה נקבע שיש לקרוא את סעיף 225 לפקודת מס הכנסה יחד עם סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (עניין בוני הבירה, שם).
ו. לפי סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 יתחיל מניין תקופת ההתיישנות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכול לפי המאוחר יותר. יוצא מכך, שאין כל משמעות לעובדה שכתב האישום שבפניי הוגש לבית משפט בחודש פברואר 2013, וזאת בשל העובדה שהתקיימה חקירה בתיק עוד בשנת 2011, עוד בטרם חלפו 10 שנים מיום 1.1.03.
ז. לסיכום, מניין תקופת ההתיישנות של עשר שנים לגבי כל העבירות שבוצעו בין השנים 2002 ועד 2011, מתחיל עם סיום החקירה בשנת 2011. יוצא מכך, שהמאשימה רשאית להגיש את כתב האישום לגבי מכלול העבירות שבו עד שנת 2021.
ד. קבילות אמרות החוץ של הנאשם
8. לנאשם יש שתי קבוצות של אמרות חוץ: ראשית, אמרות חוץ בפני החוקר ברוך יצחקי (להלן: "החוקר יצחקי" או "האמרות בפני החוקר יצחקי", לפי העניין); שנית, אמרות חוץ בכתב שנערכו על ידי הנאשם בטרם מעצרו ונתפסו בביתו מכוח צו חיפוש (להלן: האמרות שהנאשם ערך לעצמו).
9. לגבי האמרות בפני החוקר יצחקי: מהנאשם נגבו שש אמרות על ידי החוקר יצחקי (ת/13, ת/14, ת/15, ת/16, ת/17, ת/18). למעשה, מדובר בהודאות לכל דבר ועניין וזאת במכלול העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום. בא כוח הנאשם הצהיר לפרוטוקול שאין בפיו טענות זוטא או טענות נגד קבילותן של האמרות בפני החוקר יצחקי וכי טענותיו כנגד אמרות אלה יתמקדו בשאלת משקלן, וזאת על פי המבחן הפנימי והמבחן החיצוני שנקבעו בפסיקה (פרוט' מיום 2.2.17, עמ' 225, ש' 23-24).
10. לגבי האמרות שהנאשם ערך לעצמו: מדובר באסופה גדולה מאוד של מסמכים שנתפסו מביתו של הנאשם מכוח צו חיפוש שניתן על ידי בית משפט (ת/19 ו-ת/12). כמו כן, נתפס גם המחשב האישי של הנאשם מביתו ונתפסו המסמכים שבתוכו גם מכוח צו שיפוטי שאפשר העתקה של תכולתו (ת/21, ת/23, ת/24; ראו גם עדותם של החוקר אריק אמסלם, פרוט' מיום 30.6.16, עמ' 198-199; וכן של החוקר יצחקי, פרוט' מיום 29.1.15 עמ' 113 ש' 27-29, עמ' 118 ש' 2-3, עמ' 121, ש'13-31, עמ' 122, ש' 1-26).
11. המסמכים השונים שנתפסו בביתו של הנאשם ונערכו על ידו, הן בגדר אמרות חוץ לכל דבר ועניין וקבילות כראייה, ואין נפקא מינה שלא מדובר באמרות חוץ שנגבו על ידי חוקר. יוזכר, אמרות חוץ של נאשם יכולות להיות בפני איש מרות וגם בפני מי שאינו איש מרות ויכולות להיות גם מסמכים שהנאשם ערך לעצמו (יעקב קדמי על הראיות , חלק ראשון, תש"ע – 2009, עמ' 17-10).
12. הנאשם לא טען כי התפיסה של המסמכים מביתו הייתה בלתי חוקית. בנוסף, חלק מהמסמכים שנתפסו נושאים את חתימתו של הנאשם. בא כוח הנאשם הצהיר לפרוטוקול שאין כל טענה בפי הנאשם שחתימתו על המסמכים השונים (כגון: מכתבים, הסכמים, תרשומות אישיות, פנקסים, ועוד) זויפה על ידי אחר או שמסמך כלשהו נחתם על ידו בשל כפייה או עושק (פרוט' מיום 2.2.17, עמ' 231, ש' 25-28, וכן עמ' 232, ש' 14-15).
13. מעבר לנדרש יצוין, וזאת במנותק מההצהרה האמורה שניתנה על ידי הנאשם באמצעות בא כוחו, קיים כלל ראיתי שלפיו אדם שחותם על מסמך, חזקה עליו שחתם עליו כאות להסכמתו לגבי תוכנו של המסמך ועליו הנטל לסתור את החזקה האמורה (ע"א 8963/14 נעאמנה נ' בדארנה [פורסם בנבו] (12.7.16) פסקה 10 לפסקה דינה של כב' השופטת חיות).
14. לפיכך, מאחר ואין טענות לגבי קבילותן של מכלול אמרות החוץ של הנאשם, הן אמרות חוץ שנגבו ממנו על ידי החוקר יצחקי והן אמרות החוץ השונות שערך לעצמו בביתו בטרם מעצרו, נותר לדון במשקל שיש לייחס למכלול אמרותיו אלה והאם ניתן לקבוע ממצאים מרשיעים כנגדו מכוחן.
ה. הכללים לבדיקת המשקל של אמרות החוץ של הנאשם
15. ב-ע"פ 7532/12 איטל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.12.16) כבוד השופט סולברג (פסקאות 140 - 143, 156 -162), סיכם את הכללים המקובלים בפסיקה לצורך בחינת המשקל שיש לייחס להודאת חוץ של נאשם:
א. שני מבחנים: קיימים שני מבחנים מרכזיים לצורך בחינת המשקל של הודאות חוץ של נאשם: מבחן פנימי ומבחן חיצוני.
ב. המבחן הפנימי: בוחן את ההודאה על פי סימני האמת העולים מתוכה, הנלמדים מנוסח הדברים, מידת הפירוט שבהן והגיונם הפנימי.
ג. המבחן החיצוני: בוחן את ההודאה על פי סימני אמת שהם חיצוניים להודאה, ואשר יש בהם כדי ללמד על אמתותה. המבחן החיצוני בא לתמוך בהודאה העומדת בפני עצמה לאור משקלה העצמי. מטרת המבחן החיצוני הוא להפיג את החשש שמא מדובר בהודאת שווא. המבחן החיצוני מתמצא בהצבעה על תוספת ראיתית
חקיקה שאוזכרה:
הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), תשל"ג-1973: סע' ד, י"אT
פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] - לא מרובד: סע' 1, 220, 220(5), 224א, 225
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: סע' 9(ג), 91, 92.א, 184
פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971: סע' 10א, 10א(א), 10א(ד), 53
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע' 40י(ג)
חוק הפרשנות, תשמ"א-1981: סע' 4