פרויקט מחלף 4/20: הפרויקט המרכזי שבבסיס התביעה הוא פרויקט מחלף 4/20 בו נשכרה התובעת לשמש כמנהלת פרויקט בשנת 2006.
בכל יתר חמשת הפרויקטים שימשה התובעת בתפקידה למשך פרק זמן קצר ומוגבל יחסית, כדלקמן:
פרויקט כביש ראס אל עמוד–הר חומה: 14 חודשים (לא כולל התקופה בה התובעת ניהלה את הפרויקט בשנת 2004).
פרויקט כביש אורה-משואה: 11 חודשים.
פרויקט מחלף 1/12: 14 חודשים.
פרויקט רחוב הנטקה: 22 חודשים.
--- סוף עמוד 58 ---
פרויקט כביש 21: התובעת החלה בעבודתה בחודש אפריל 2010 וסיימה את תפקידה בהסכמה ביום 22.2.11 (לא כולל התקופה בה כיהנה בתפקיד משנת 2004). יוצא, שהתובעת ניהלה פרויקט זה במשך 10 חודשים.
214. לעובדה שהפסקת ההתקשרויות עם התובעת נעשתה בשלבים מוקדמים יחסית של הפרויקטים יש חשיבות לענייננו. זאת לנוכח טענת התובעת, כי "מבנה התשלום" הקבוע בהסכמים אינו משקף בצורה נכונה את המאמץ הנדרש ממנהל הפרויקט. לטענת התובעת, "רוב עבודתה של חברת ניהול נעשית דווקא בשלב התכנון, אשר בדרך כלל נמשך זמן רב, וזאת למרות שעיקר התשלום (והרווח) הינו דווקא בשלב הביצוע, ולכן במקרים בהם אלון החליפה מנהלי פרויקטים במהלך שלב התכנון, הסכימה אלון שישולם לה שכר מופחת עבור שלב התכנון (אפילו פחות מ-20%), מתוך ידיעה וציפייה לגיטימית שהיא תוכל לקצור את הפירות בהמשך ביצוע הפרויקט" (סעיף 106 לסיכומי התובעת. ההדגשה במקור –א.ר.)
215. זאת ועוד, התובעת טוענת כי "בזמן אמת" היא לא העלתה כלפי הנתבעת דרישות לתשלומים נוספים עבור עבודות מיוחדות וחריגות שהיא ביצעה לטענתה במסגרת ניהול הפרויקטים, אלא היא החליטה "לספוג" את עלות ביצוען של עבודות אלה "על חשבונה", מתוך הנחה שהיא תבצע את הפרויקטים עד תום, ובסופו של דבר היא תקבל תמורה ראויה עבור עמלה הכולל.
216. התובעת מאשרת, "שבחלק מהמקרים אלון לא דרשה תמורה עבור אותן עבודות נוספות במהלך תקופת ההסכם אלא רק לאחר מכן ובמקרים מסוימים מספר חודשים לאחר תום ההתקשרות ולקראת הגשת תביעתה" (סעיף 500 לסיכומי התובעת. ההדגשה במקור – א.ר.). ואולם התובעת מוסיפה וטוענת בעניין זה, ש-" גם אם אפשר לייחס לאלון 'הסכמה' שבהתנהגות שלא לחייב עבור אותן עבודות נוספות ('לספוג' את אותן עבודות נוספות מבלי לחייב עליהן בזמן אמת), הרי שברור שאותה נכונות נשענה על ציפייה להמשך עבודה בפרויקט לאורך זמן ועל היחסים ארוכי השנים שבין הצדדים. אלא, שמרגע שמוריה ריסקה, בהתנהגותה הפוגענית, את אותו מרקם יחסים ואת אותה ציפייה, ולמעשה שללה מאלון את האפשרות ליהנות מפירות עבודתה באותם פרויקטים, ברור לחלוטין ואך טבעי הוא שככל שהיתה נכונות מצד אלון "לספוג" את העבודות הנוספות הללו – אותה נכונות פקעה כלא היתה עם 'שבירת הכלים' מצד מוריה" (סעיף 509).