פסק-דין
הנשיאה מ' נאור:
1. לפנינו דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית [פורסם בנבו] (6.6.2016). ביסודו מונחת שאלת פרשנותו של סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, העוסק במתן תעודת הכשר לבית אוכל.
איסור הונאה בכשרות – מסגרת נורמטיבית
2. חוק איסור הונאה בכשרות (להלן גם: החוק) קבע בסעיף 3 מנגנון שנועד למנוע הונאת צרכנים בדבר כשרות המזון בבית אוכל:
איסור הונאה בבית אוכל
3. (א) בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר.
(ב) בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה.
--- סוף עמוד 4 ---
3. הגופים המוסמכים להעניק תעודת הכשר הוגדרו בחוק כך:
מוסמכים לתת תעודת הכשר
2. (א) אלה רשאים לתת תעודת הכשר לענין חוק זה:
(1) מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך;
(2) רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך;
(3) לענין תעודת הכשר בצה"ל — הרב הראשי לצבא-הגנה לישראל או רב צבאי שהוא הסמיך לענין חוק זה [...].
4. איסורים דומים נקבעו בחוק לעניין הונאה בייצור ובמכירת מצרכים (ראו: סעיפים 5-4 לחוק). עבירה על הוראות סעיפים אלה הוגדרה כעבירה מינהלית שדינה קנס מינהלי קצוב (ראו: תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – איסור הונאה בכשרות), התשנ"ב-1992).
העובדות שברקע ההליך
5. בעת הרלוונטית היה כל אחד מהעותרים בעל מסעדה בירושלים. בראשית הדרך החזיקו העותרים בתעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית, אך בשלב מסוים בחרו להפסיק את ההתקשרות עמה ולהסיר את תעודת ההכשר מטעמה. לאחר שהסירו את תעודת ההכשר, המשיכו העותרים, לטענתם, להקפיד על דיני הכשרות כפי שעשו קודם לכן. בהמשך הצטרפו העותרים למיזם "השגחה פרטית" במסגרתו הציגו כשרות שאינה נשענת על תעודת ההכשר מטעם הרבנות, אלא על "ברית נאמנות" בין בית האוכל לבין לקוחותיו. ביסוד "ברית נאמנות" זו עומדת התחייבותם של בתי האוכל להקפיד על כללי כשרות שנקבעו לשם כך על ידי גורמים הלכתיים המקובלים על השותפים למיזם "השגחה פרטית" ולשתף פעולה עם "נאמני הקהילה" הפועלים מטעמו. העותרים, ככל בתי האוכל השותפים למיזם, קיבלו תעודה כתובה, החתומה על ידי נציג הארגון ונציג בית האוכל, המעידה על "ברית הנאמנות", שזו לשונה: