"אנו עוסקים במוצר מזון. זכותם של צרכנים היא לקבוע
--- סוף עמוד 14 ---
מה יכניסו לפיהם ולגופם וממה יימנעו. מי שרוצה למשל לצרוך רק מזון כשר, ויסתבר לו בדיעבד שהמזון שהוצג תוך הטעיה איננו כזה, יחוש תחושת גועל ופגיעה באוטונומיה שלו [...]. לכל צרכן וצרכן העדפות בנוגע למזונותיו, העדפות המבטאות לעתים את האידאולוגיה שהוא מאמין בה כדרך לחיים נכונים או בריאים. אכן, זה שאינו שומר כשרות יוכל לומר לשומר הכשרות: מה קרה אם אכלת מזון שאינו כשר; לא נגרם לך כל נזק. לא זו השקפתו של מי שמבקש לשמור על כשרות [...]" (ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673, 682 (2003)).
תכלית החוק, אפוא, להגן על האוטונומיה של הסועדים לצרוך מזון לפי העדפותיהם. החוק נועד להבטחת מצג אמת בדבר טיב המזון – והבחירה בידי הסועד. בהיבט זה, עולה תכליתו האובייקטיבית הקונקרטית של החוק (מניעת הטעיה בדבר כשרותו של מזון) בקנה אחד עם ההגנה על זכותו של הצרכן לאוטונומיה. הוא הדין בזכותם של הסועדים לחופש הדת, וכבר הובהר בפסיקתנו כי "אין מטרת החוק כפייה דתית" (עניין מעדני אביב, בעמוד 207) וכי "החוק לא בא להשליט כשרות או חובת כשרות" (עניין רסקין, בעמוד 679). אכן, החוק "אינו נוקט כל עמדה במערכת היחסים שבין הדת לבין המדינה, ואין בו כל התערבות של המדינה בענייניו הפרטיים של אדם" (עניין אורלי, בעמוד 820).
גיבוש תכליתו הסופית של חוק איסור הונאה בכשרות
24. מן המקובץ עולה כי תכליתו האובייקטיבית של החוק עולה בקנה אחד עם תכליתו הסובייקטיבית – מניעת הטעיה בדבר כשרותו של מזון, לבל יוטעה שומר כשרות לחשוב כי המזון שהוא צורך כשר, כאשר אלה אינם פני הדברים. בהתנגשות בין תכלית זו לבין התכלית הסובייקטיבית העולה מן ההיסטוריה החקיקתית בדבר מתן מונופול לרבנות הראשית במתן תעודות הכשר, עמדתי היא כי יש לבכר את התכלית הראשונה, שפגיעתה בעקרונות היסוד של השיטה מצומצמת יותר. איני סבורה כי יש הצדקה לתת עדיפות לתכלית הסובייקטיבית (ראו: ברק פרשנות תכליתית, בעמוד 433; לגישה לפיה כלל אין לראות זאת כ"התנגשות" בין תכליות משום שהתכלית הסובייקטיבית דנן לא נלמדה מלשונו המפורשת של החוק, ראו: שם, בעמוד 432).
--- סוף עמוד 15 ---
אדרבא, לנוכח הזמן שחלף מאז נחקק חוק איסור הונאה בכשרות והשינויים שחלו במשפט החוקתי הישראלי מאז, יש לתת משקל נכבד יותר דווקא לתכלית האובייקטיבית.
25. לדברים משנה תוקף מקום שמדובר בתכלית סובייקטיבית שנלמדה מההיסטוריה החקיקתית, ויהיו הנתונים אודותיה רבים ככל שיהיו, שהרי "החוק חכם מהמחוקק" (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 765 (1993)). בית משפט זה עמד על כך לא אחת:
"כל דבר חקיקה מתפרש על-פי נוסחו ותכליתו, ולא כוונתם הסובייקטיבית של מחוקקיו [...] תקבע את פרשנותו הראויה. גם אם יכול שלהיסטוריה החקיקתית יהיה משקל ככלי עזר פרשני, בסופו של דבר, ההכרעה בפרשנותו של חוק היא 'על-פי האנאליזה של החוק ולא על-פי הפסיכואנליזה של המחוקק'" (בג"ץ 3262/95 פורז נ' ממשלת ישראל, פ"ד מט(3) 153, 158 (1995) (ההדגשה הוספה – מ.נ.); ראו גם: בג"ץ 246/81 אגודת דרך ארץ נ' רשות השידור, פ"ד לה(4) 1, 17 (1981)).
פרשנות סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות
26. הנה כי כן, עמדתי היא כי התכלית המונחת ביסוד החוק היא להגן על המבקש לעצמו אוכל כשר, פן יוטעה ויצרוך מזון לא כשר שהוצג לו ככשר. זוהי, כאמור, תכלית חילונית ולא דתית. עדיין נותרה השאלה: איזה פירוש יש ליתן לסעיף 3(א) לחוק שיגשים בצורה מיטבית את תכליתו זו? לאורך גלגוליו השונים של ההליך הוצגו אפשרויות פרשנויות שונות, ואף הצדדים עצמם, כזכור, שינו במהלך ההליך את עמדותיהם בדבר הפרשנות הראויה. לעמדת העותרים העדכנית, הפרשנות הראויה לסעיף 3(א) לחוק היא זו לפיה הסעיף אינו חל על בית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר מטעם הרבנות ומציג "מצג כשרותי" אשר אין בו כדי להטעות את הצרכן בדבר זהות הגורם שנותן את תעודת ההכשר. גישה זו אין בידי לקבל. היא אינה מגשימה בצורה ראויה את תכליתו של החוק, משום שאין בה כדי להבטיח את ההגנה הראויה לזכותו של אדם המקפיד על דיני הכשרות שלא יכשילוהו. לדעתי, תכלית החוק מחייבת למנוע מבית אוכל שאינו בעל תעודת הכשר להציג מצג הכולל שימוש במונח "כשר" על כל הטיותיו. זו בדיוק ההטעיה אותה נועד החוק למנוע. בית אוכל שאינו בעל תעודת הכשר לא יוכל לתלות תעודה הנושאת את הכותרת "כשרות אלטרנטיבית"
--- סוף עמוד 16 ---
ולא יכול להציג כל "מצג כשרותי", כלשון העותרים, מכל סוג שהוא. הביטויים "על פי כללי ההלכה" ו"משגיח כשרות", למשל, הם לדעתי "מצג כשרותי", ולפיכך אסור לבית אוכל ללא תעודת הכשר להשתמש בהם במצג בכתב. אין "ריבוי כשרויות". כשר הוא כשר הוא כשר – ומי שאין בידו תעודת הכשר לא יוכל להתהדר בתואר "כשר".
27. יחד עם זאת, איני סבורה שמכך עולה כי יש לאמץ את הפרשנות שהציעו המשיבים. אין בידי לקבל את קביעת המשיבים כי בית אוכל יכול להיכנס באחד משני שערים בלבד – "השער הכשר" שבמפתח לו (תעודת הכשר) אוחזת הרבנות, ו"השער הטרף" שבית האוכל הבא בו ייחשב כלא-כשר בלי קשר לסוג וטיב המזון הנמכר בו. קביעה זו מרחיקת לכת ואינה נותנת משקל הולם לאוטונומיה של הסועד (העומדת אף היא, כאמור, ביסוד תכלית החוק). מכל מקום, קביעה זו אינה מתחייבת מתכליתו של החוק. עמדתי היא כי קיים גם "שער שלישי". יכול חנווני להעיד על מרכולתו. אין דבר בחוק המלמד שאסור לבית אוכל להציג מצג אמת בדבר המזון הנמכר בו. אכן, בית אוכל שלא ניתנה לו תעודת הכשר לא יכול להציג עצמו כ"כשר", אך אין בכך כדי למנוע ממנו להציג מצג אמת בכתב, המפרט את הסטנדרטים עליהם הוא מקפיד ואת אופן הפיקוח על שמירתם. מצג זה יבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי אין בידי בית האוכל תעודת הכשר. משהוצג לצרכן מצג אמת יבחר הוא כטוב בעיניו. אדגים באמצעות דוגמא היפותטית שעלתה בדיון על-פה לפנינו (ראו, למשל: פרוטוקול הדיון מיום 21.2.2017, בעמוד 21, שורות 5-1): לפי דוגמא זו ישנו חוק, שתכליתו כתכלית החוק שלפנינו, המתנה הצגת בית אוכל בכתב כ"טבעוני" במתן "תעודת טבעונות" ממשרד הבריאות. הפרשנות הראויה, לדידי, לחוק היפותטי מעין זה היא כי בית אוכל שאין בידו "תעודת טבעונות" לא יוכל להציג עצמו בכתב כ"בית אוכל טבעוני" ולא יוכל להציג "תעודת טבעונות אלטרנטיבית", אך אין למנוע ממנו לציין בכתב כי בהכנת המזון בבית האוכל לא נעשה שימוש בחומרים מן החי. זהו "השער השלישי". כך, למשל, ובהנחה שמדובר במצג אמת, אין מניעה שבית אוכל יבהיר כי הבשר המוגש בו נרכש ממשחטה בעלת תעודת הכשר; כי מוגשים בו רק דגים עם סנפיר וקשקשת; או כי את הקמח בכל כמות מנפים בנפת משי בעלת צפיפות גבוהה. בדומה, אין מניעה כי בית האוכל יציין שמוגש בו רק אוכל צמחוני. הבחירה אם לאכול באותו בית אוכל אם לאו צריכה להיות בידיו של הצרכן. איש איש על פי העדפותיו ועל פי מידת ההקפדה שהוא בוחר להקפיד. גישה זו שומרת מכל משמר הן על זכותו של הצרכן שלא יטעו אותו בכשרות המזון הן על זכותו לבחור בעצמו איזה מזון הוא מעוניין לצרוך. גישה זו מגשימה, לדעתי, את תכליתו של החוק בצורה הראויה ביותר.