--- סוף עמוד 36 ---
השופטת לאה גליקסמן:
1. בשנת 2005, כתוצאה מתוכנית ההתנתקות, פורקה המועצה המקומית חוף עזה. המערער נקרע מביתו, מיישובו, ומחלק מקהילתו, שכן תושבי האזור עברו להתגורר ביישובים שונים ברחבי הארץ, מן הגולן ועד הדרום; המערער איבד את תפקידו ומעמדו כרב האזור, ומונה לתפקיד רב בדרג נמוך יותר ביישוב ניצן. אין צורך להכביר מילים על כך שמדובר באירוע שגרם טלטלה קשה למערער, אשר מסלול חייו שונה בעל כורחו, בניגוד לציפיותיו, לתכניותיו ולאמונתו. אולם, עם כל ההבנה למצבו של המערער, השאלה אותה יש לבחון היא - האם למערער עילת תביעה המצויה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, המבססת זכאות לסעדים שנתבעו על ידו בהליך זה.
2. אחריות המדינה כריבון לתוצאות תכנית ההתנתקות והשלכותיה על התושבים שפונו הוסדרה בחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן – חוק ההתנתקות), אשר תכליתו ליתן לתושבי האזור פיצוי שיאפשר להם לבנות את חייהם מחדש. חוקתיות הוראות חוק ההתנתקות נבחנה על ידי בית המשפט העליון [בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה אריאל שרון, פ"ד נט (2), 481; להלן – בג"צ ההתנתקות], והוא אושר בעיקרו, למעט ארבע מהוראותיו.
3. טענת המערער כי בהחלטתה על תכנית ההתנתקות גרמה המדינה להפרת חוזה העסקתו משמעותה היא תביעה לפיצוי נזיקי בעילה של גרם הפרת חוזה עקב מעשי המדינה כריבון. תביעה זו דינה להידחות משני טעמים: ראשית, כאמור, אחריות המדינה כריבון הוסדרה בחוק ההתנתקות, ובית דין זה אינו מוסמך לדון בחוקתיות חוק ההתנתקות ו/או בפגמים שנפלו בהוראות הפיצוי שנקבעו בו. מעבר לכך, עניין זה נדון והוכרע בבג"צ ההתנתקות. שנית, משפעלה המדינה על פי חוק ההתנתקות, דין התביעה להידחות על פי סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב – 1952.
4. למותר לציין, כי ככל שלמערער טענה לזכאות לזכויות נוספות על פי חוק ההתנתקות, על תיקוניו, או טענות על אופן יישום חוק ההתנתקות בעניינו, עליו להעלות את טענותיו לפני הערכאה המוסמכת.
5. לאור האמור, השאלה העומדת להכרעה בהליך זה היא האם הצביע המערער על עילת תביעה כנגד המדינה במישור יחסי עבודה, המצויה בסמכותו
--- סוף עמוד 37 ---
העניינית של בית דין זה. לגישת חברתי, השופטת אנגלברג – שהם, המערער כיהן כרב האזור במעמד של רב עיר נבחר (ולא רב אזורי), ובכל הנוגע לזכויותיו היה עובד מדינה ולא עובד המועצה הדתית; נוכח מעמדו כרב עיר, ועל פי הצו בדבר שירותי דת (יהודה ושומרון מס' 807) התש"ם – 1979, תקנות בדבר רבנים מקומיים (להלן – תקנות איו"ש) משרתו של המערער הייתה מובטחת לו עד לפרישתו לגמלאות בגיל 75 (או לפחות עד גיל 70); הן נוכח מעמדו והוראות תקנות איו"ש והן נוכח התחייבות המדינה בבג"צ ההתנתקות בהתייחס להמשך העסקתם של עובדי מדינה הייתה המדינה חייבת להמשיך את העסקתו גם לאחר פינוי יישובי האזור בתפקיד, במעמד ובשכר זהים לאלה מהם נהנה עובר לתכנית ההתנתקות; משלא עשתה כן הפרה המדינה את הוראות תקנות איו"ש, וכן הפלתה המדינה בין המערער לבין עובדיה האחרים; המדינה הפלתה גם בין המערער לבין רבנים אחרים, אשר תנאי העסקתם כרבני עיר לא נפגעו גם כאשר השתנה מעמדה המשפטי של הרשות שבה הועסקו; המדינה הפרה את חובתה לערוך למערער שימוע טרם קבלת החלטה בעניינו. כפועל יוצא מקביעות אלה, זכאי המערער לפיצוי בשיעור ההפרש בין השכר ששולם לו עובר לתכנית ההתנתקות לבין הכנסתו מהגמלה המשולמת לו ומשכורתו כרב ביישוב ניצן, עד הגיעו לגיל 75, וזאת בנוסף לסכומים ששולמו למערער על פי חוק ההתנתקות, וכן לפיצוי בגין הפרת זכות השימוע בשיעור של תשע משכורות.
6. מנימוקים שיפורטו להלן, אין בידי לקבל את רוב קביעותיה של חברתי, השופטת אנגלברג – שהם. עם זאת, מצאתי כי בנסיבות המקרה, יש לאפשר למערער לבחור כי יוחלו עליו תנאי הפרישה שנקבעו בהסכם הקיבוצי המיוחד מיום 8.9.2005 שחל על עובדי המועצה הדתית ׁׁ(להלן – ההסכם הקיבוצי), כפי שנקבע בנספח ג1 להסכם הקיבוצי, חלף תנאי הפרישה ששולמו לו כנבחר. מובהר, כי ככל שיבחר המערער בחלופה זו, יחולו עליו גם הוראות נספח ג1 להסכם הקיבוצי לעניין גמול פרישה על פי סעיף 55 לחוק ההתנתקות (סעיף 5 לנספח ג1 להסכם הקיבוצי). כמו כן, מצאתי כי המערער זכאי לפיצוי בגין אי מתן זכות שימוע בסך של 120,000 ₪ נכון להיום.
מעמדו של המערער – "רב עיר" או "רב אזורי" והשלכותיו:
--- סוף עמוד 38 ---
7. מקובלת עלי הקביעה של חברתי, השופטת אנגלברג – שהם, כי מעמדו של המערער היה "רב עיר נבחר" ולא מעמד של "רב אזורי". בהקשר זה יש להדגיש כי בעניין הרב עוזיאל אליהו [עב (חי') 3657/03 הרב עוזיאל אליהו רב המועצה האזורית משגב – השר לענייני דתות – משרד הדתות ואח' [פורסם בנבו] (18.8.2005)] טענה המדינה כי ככלל רב אזורי אינו מוכר במעמד ובדרגה של רב עיר נבחר, אך חריג לכלל שלפיו רב אזורי אינו במעמד של רב עיר נבחר נקבע בצו בדבר שירותי הדת (יהודה ושומרון) (מס' 807), התש"ם – 1979 וצו בדבר שירותי דת (אזור חבל עזה) (מס' 615) התש"מ – 1979 (להלן – הצווים). משהמדינה לא נתנה כל הסבר ולא הצביעה על כל הצדקה לשינוי עמדתה כאמור בעניין הרב עוזיאל אליהו, אין להתיר לה לשנות את עמדתה ולטעון כי המערער אינו במעמד של "רב עיר נבחר". מכל מקום, מעמדו של המערער כרב עיר נבחר עולה מהוראות הצווים ותקנות איו"ש, מהליך בחירתו של המערער, מהשכר אשר שולם לו, כמובהר בחוות דעתה של חברתי, השופטת אנגלברג שהם.
8. עם זאת, חולקת אני על קביעתה של חברתי, השופטת אנגלברג שהם כי יש לראות את המדינה כמעסיקתו של המערער. ממעמדו של המערער כרב עיר נבחר נובע כי הוא במעמד של "נבחר", אשר חלות עליו הוראות החוק והתקנות החלות על רבנים נבחרים כפי תוקפן בישראל מעת לעת; הוא אינו במעמד של "עובד", אך למרות האמור חלות עליו חלק מהוראות חוקי המגן וכן הוראות חוק אחרות (כגון – חוק הביטוח הלאומי) החלות על עובדים [דנג"צ 4601/95 יוסף חי סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב (4) 815 (1998); ע"ע (ארצי) 1010/02 מדינת ישראל משרד הפנים – יעקב רסמי, [פורסם בנבו] פד"ע מ 156 (2004); בג"צ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה ויעקב רסמי [פורסם בנבו] (24.3.2008); ע"ע (ארצי) 300253/96 המועצה הדתית נתיבות – הרב בנימין כהן [פורסם בנבו] (20.7.2005)]. אולם, מעמדו של המערער כ"רב עיר נבחר" אינו יוצר למערער מעמד של "עובד מדינה". אני סבורה, כי הן מפסיקת בית המשפט העליון בעניין בג"צ ראש פינה [בג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה ואח' – השר לשירותי דת ואח' [פורסם בנבו] (8.5.2012)], והן מפסיקתו של בית דין זה בעניין הרב משה אלחרר [ע"ע (ארצי) 4222-10-13 הרב משה אלחרר – מועצה דתית שלומי ואח' [פורסם בנבו] (18.6.2017)] עולה כי באותם נושאים בהם יש לראות את רב העיר כ"עובד", הרי שככלל ובהעדר נסיבות מיוחדות וחריגות יש לראות
--- סוף עמוד 39 ---
כמעסיקתו של הרב את הרשות המקומית או המועצה הדתית שפועלת ברשות המקומית, לפי העניין, ואין לראות במדינה, שהיא במעמד של רגולטור בהקשר זה, כמעסיקתו.
9. אכן, בעניין אלעזרא [ע"ע (ארצי) 701006/98 מדינת ישראל – משרד הדתות – יחיא עמרם אלעזרא [פורסם בנבו] (24.11.2003)] ובעניין חרל"פ [(ע"ע 79/99 הרב אברהם חרל"פ - מדינת ישראל, משרד הדתות [פורסם בנבו] (5.3.06)], נקבע כי ייתכנו נסיבות שיביאו לסטיה מההלכה שלפיה המדינה אינה מעסיקתם של הרבנים. אולם, לטעמי, במקרה הנדון המערער לא הצביע על נסיבות כאלה. כאמור, עצם העובדה שהליך הבחירה של המערער היה הליך בחירה של "רב עיר נבחר" והוא במעמד של "רב עיר נבחר" אינה בגדר נסיבה מיוחדת היוצרת יחסי עבודה בינו לבין המדינה. אשר לתשלום שכרו של המערער, הרי שלטעמי לא הוכח כי מלוא שכרו של המערער שולם על ידי משרד הדתות, שכן גם מר הנדל אישר בעדותו כי תקציב המועצה הדתית, אשר שילמה את שכרו של המערער, מומן בחלקו (60%) על ידי המועצה הדתית ובחלקו (40%) על ידי המדינה (פרוטוקול ע' 9, ש' 29 – 30), ואמירתו כי מלוא שכרו של המערער שולם על ידי משרד הדתות הייתה בעלמא, ללא כל תימוכין. בכל מקרה, בהתאם לפסיקה, עצם מימון שכרו של המערער על ידי המדינה אינה יוצרת יחסי עבודה בינו לבין המדינה [דב"ע לב/44 – 9 יוסף קרואני - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פד"ע ה 11 (1973)]. אשר למקום ביצוע תפקידו של המערער, הרי שכעולה מתצהירו של המערער (סעיף 15.4) ומחקירתו הנגדית - הוא מימן את בניית הלשכה בביתו מכספו (ולא במימון של המדינה), משסבר שלא קיבל מקום ראוי לביצוע עבודתו, ולאחר הפינוי הוא קיבל פיצוי כספי נוסף על הפיצוי בעד ביתו בגין הוצאות בניית הלשכה. העובדה שהמערער ביצע בנוסף על תפקידו כרב האזור תפקיד של דיין בבית דין לגיור, כנגד תשלום החזר הוצאות מהמדינה אינה יוצרת יחסי עבודה בינו לבין המדינה בתפקידו כרב האזור. אשר לתפקידו (ללא שכר) כיו"ר מכון התורה והארץ, הרי המכון הוא עמותה פרטית, וגם אם המכון נתן שירותים למדינה, כגרסתו של המערער, אין בכך כדי ליצור יחסי עבודה בינו לבין המדינה.
10. בהתייחס לעובדה כי המערער לא נכלל ברשימת עובדי המועצה הדתית בהסכם הקיבוצי מיום 8.9.2005 – הרי שהדבר נובע מכך שהיה במעמד של
--- סוף עמוד 40 ---
"נבחר" ולא במעמד של עובד, והוחלו עליו תנאי הפרישה של "נבחר" ולא של "עובד". על כן, גם עובדה זו אינה מעידה על יחסי עבודה בינו לבין המדינה.
11. כללו של דבר: אכן, המערער היה במעמד של רב עיר נבחר ולא במעמד של רב אזורי, אולם אין במעמד זה כדי להביא לכך שהמדינה תיחשב כמעסיקתו בכל הנוגע לאותם נושאים שבהם יש לראותו כעובד. כמו כן, לא התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות סטייה מההלכה שלפיה באותם נושאים בהם יש לראות את המערער כעובד, יש לראות במועצה הדתית את מעסיקתו.
הפסקת כהונתו של המערער כרב עיר נבחר:
12. כפועל יוצא ממסקנתי כי המדינה לא הייתה מעסיקתו של המערער, אין בידי לקבל את מסקנתה של חברתי, השופטת אנגלברג שהם כי בהפסקת כהונתו של המערער כרב נבחר הפרה המדינה את חובתה כלפי המערער כמעסיקה, ואת התחייבותה שניתנה במסגרת הדיון בבג"צ ההתנתקות להמשיך להעסיק את עובדי המדינה, המבוססות על קביעתה כי יש לראות את המערער כעובד מדינה.
13. עם זאת, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, מקובל עליי כי יש מקום לבחון את התנהלות המדינה כלפי המערער, וזאת ממספר טעמים. ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שהמדינה מעורבת בהעסקתם של הרבנים בהיבטים שונים (מינוי, פיקוח על פעילותם, קביעת התקנים, הפסקת כהונה מטעמים שונים) ראו למשל: בג"צ 9057/06 ארגון רבני ההתיישבות בישראל ו- 45 אח' נ' משרד ראש הממשלה ואח' [פורסם בנבו] (22.11.2006). כך, גם העסקתו של המערער כרב ביישוב ניצן היא תולדה של החלטת הממשלה להקצות תקנים מיוחדים של רבנים ליישובים אליהם עברו תושבי גוש קטיף. שנית, בחינת טענות המערער לעומקן מעלה כי הן מכוונות כנגד התנהלותה של המדינה לאחר יישום תכנית ההתנתקות, עת לטענתו מכוח סמכותה לקבוע את התקנים להעסקת רבנים, היה על המדינה למצוא פתרון להמשך העסקתו. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מכך שהמדינה ניהלה דין ודברים עם המערער בהקשר לתנאי העסקתו. כמו כן, למערער טענות בעניין התנהלות המדינה בכל הנוגע לתנאי עבודתו כרב היישוב ניצן ויצירת התקן ואיוש המשרה של רב פזורת גוש קטיף. ההחלטה בנושאים אלה נתקבלה על ידי הרשות הארצית
--- סוף עמוד 41 ---
לשירותי דת במשרד ראש הממשלה. דיון בטענות אלה הוא בסמכות בית הדין גם מכוח סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969. שלישית, המדינה באה בנעלי המועצה הדתית, מעסיקתו של המערער, שפורקה, היא משלמת את גמלתו של המערער, והסעדים המבוקשים לעתיד יכולים להינתן רק על ידה.
14. לאחר בחינת כלל החומר שבתיק וטענות הצדדים, לא מצאתי כי המדינה הפרה את חובותיה כלפי המערער בכך שלא המשיכה להעסיק את המערער במעמד של רב עיר נבחר.
15. אשר לזכותו של המערער לכהן בתפקידו עד גיל 75 בהתאם לסעיף 15 לתקנות איו"ש, (מצוטט בסעיף 30 לחוות דעתה של חברתי, השופטת אנגלברג שהם), שנוסחו דומה לנוסחה של תקנה 12 לתקנות בחירת רבני עיר התשל"ה – 1974 (להלן - תקנות בחירת רבני עיר):
כפי שנפסק בעניין אלחרר, על יסוד הפסיקה בבג"צ ראש פינה, תקנה 12 לתקנות בחירת רבני עיר, שסעיף 15 לתקנות איו"ש הוא המקביל לה, אינה מקנה לרב עיר זכות מוחלטת להמשך כהונתו עד גיל 75, באותו היקף משרה. כך נפסק, כי הרשות המקומית או המועצה הדתית רשאיות להחליט על היקף משרתו של רב עיר, בהתאם לשיקולים פרטניים הנוגעים לרשות המקומית שבשטחה הוא פועל, ובכלל זאת גודלו של היישוב בו הוא פועל ושיקולים תקציביים. זאת, בהתאם לכללים מתחום משפט העבודה והמשפט המינהלי.
לטעמי, בנסיבות החריגות שנוצרו כתוצאה מתכנית ההתנתקות, עת המועצה האזורית שהמערער שימש כרב נבחר בה חדלה להתקיים, ותושביה התפזרו בין יישובים רבים בארץ, מהגולן בצפון ועד לדרום, ניתן היה להפסיק את כהונתו של המערער עם יישום תכנית ההתנתקות, בטרם הגיעו לגיל 75. פרשנות שלפיה על פי התקנות חלה חובה להמשיך את כהונת המערער כרב עיר נבחר, כאשר המשך כהונתו הוא למעשה בלתי אפשרי נוכח פירוקה של המועצה שבה שימש כרב עיר נבחר היא בלתי סבירה. כשם שניתן לצמצם את היקף העסקתו של רב עת מצבה של הרשות המקומית מחייב זאת, הרי שבנסיבות החריגות שיצרה תכנית ההתנתקות, שבהן המועצה האזורית למעשה חדלה להתקיים, בהפסקת כהונתו של המערער בטרם הגיעו לגיל 75 אין משום הפרה של התקנות. מדובר בסיטואציה חריגה ביותר, שבה בעצם לא הייתה אפשרות להמשיך את העסקתו של המערער בתפקידו.
--- סוף עמוד 42 ---
16. אין בידי גם לקבל את טענת המערער כי היה על המדינה להמשיך להעסיקו באותם תנאים ובאותו המעמד ביישוב אחר. בהקשר זה טען המערער כי כשם שניתן להעביר שופט מכהונה בבית משפט מסוים לבית משפט אחר, ניתן היה להעביר את המערער לכהן בתפקיד רב ביישוב אחר. טענה זו מתעלמת מכך שהליך בחירתו של רב עיר הוסדר בתקנות, עת לפי התקנות רב עיר נבחר על ידי אסיפה בוחרת, אשר חבריה הם נציגי הרשות המקומית, נציגי בתי הכנסת ברשות המקומית, רבנים הנושאים במשרות רבניות בעלי מעמד ציבורי בתחומי הרשות המקומית, ונציגי ציבור מתחומי הרוח, החינוך, האקדמיה והמינהל, הממונים בהסכמת ראש הרשות המקומית. נוכח האמור, המדינה לא יכלה, כנטען על ידי המערער, לשבץ את המערער כרב עיר נבחר ביישוב אחר, שכן היה בכך הפרת תקנות בחירת רבני עיר, שבהן נקבע כי רב העיר ייבחר על ידי אסיפה בוחרת, שהרכבה אמור לשקף את רצונם של תושבי הרשות המקומית. זאת, להבדיל משופט הנבחר על ידי הוועדה למינוי שופטים שהרכבה קבוע לכהונת שופט בערכאה מסוימת, ועת נקבע במפורש בחוק (סעיפים 36 ו- 46 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984), שאין מניעה לשבתו בבית משפט אחר באותה ערכאה, בכפוף להסכמת נשיאי בתי המשפט הנוגעים בדבר.
17. כאמור, חולקת אני על הקביעה כי המערער היה עובד מדינה. מעבר לכך, לטעמי, אין בציטוטים מעמדת המדינה בבג"צ ההתנתקות כדי ללמד על התחייבות של המדינה לשבץ מחדש את כל עובדי המדינה, אלא דובר ב"אפשרות לשבצם מחדש" ובכך שזו תהיה "דרך המלך". נוכח האמור, לטעמי, אין מקום לקבוע כי המדינה הפרה את התחייבותה, גם אם הייתה מתקבלת הטענה כי יש לראות במדינה את מעסיקתו של המערער.
18. בהתייחס לטענות האפליה:
18.1. בכל הנוגע לטענה כי המערער הופלה ביחס לעובדי מדינה קבועים אחרים, כגון עובדי הוראה, הרי שכאמור אין לראות במדינה כמעסיקתו של המערער. מעבר לכך, טענה זו מתעלמת מהשוני המהותי בין תפקידו של המערער – רב עיר נבחר, שעליו להיבחר בהתאם להליך הקבוע בתקנות – לבין תפקידי עובדי המדינה האחרים. נוכח השוני המהותי בין התפקידים, והוראות התקנות המחייבות כי רב עיר נבחר ייבחר בהתאם להליך הקבוע בתקנות, אני סבורה כי גם אם המערער היה עובד מדינה, הרי שהאבחנה בין
--- סוף עמוד 43 ---
המערער לבין עובדי מדינה אחרים, כגון עובדי הוראה או עובדים בתפקידים מנהלתיים מבוססת על שוני רלוונטי ואינה מהווה אפליה פסולה.
18.2. לטענת המערער, הוא הופלה לרעה בהשוואה לרבנים אשר הועסקו ברשות מקומית במעמד של רב עיר נבחר, וגם לאחר שינוי מעמד הרשות המקומית לא נפגעו תנאי עבודתם. טענה זו סומך המערער על הודעת המדינה לבית הדין האזורי שלפיה רבנים שנבחרו כרבני רשות מקומית ביישובים כינורות ומנחמיה, המשיכו לקבל שכר של רב עיר נבחר גם לאחר שינוי מעמד הרשות המקומית למועצה אזורית או לוועד מקומי. אין בידי גם לקבל טענה זו, שכן רבנים אלה המשיכו לשמש כרבנים באותו יישוב, עת לא חל שינוי באוכלוסייה של אותו יישוב או במתכונת עבודתם, והשינוי היחיד שחל הוא במעמד הרשות. לעומת זאת, ככל שמדובר בזכאות לשכר רב עיר נבחר בעד עבודתו של המערער בתפקידו כרב ביישוב ניצן, הרי שמדובר ביישוב אחר מהאזור בו הועסק, שבו מתגורר רק חלק מאוכלוסיית גוש קטיף, ואין מדובר באותה מתכונת עבודה ובאותו היקף עבודה (לטענת המערער כי בפועל שימש כרב של פזורת גוש קטיף אתייחס בהמשך). אין להתעלם מכך שהמערער הועסק בתקן אחד מתוך התקנים שהקצתה המדינה לרבנים ביישובים אליהם פונו תושבי גוש קטיף, ויש קושי בכך שלמערער היה משולם שכר גבוה משמעותית מהשכר ששולם לרבנים האחרים שהועסקו בתקן זהה.
18.3. טענה נוספת שהעלה המערער היא שהוא הופלה לרעה ביחס לרבנים שרשויותיהם אוחדו, אשר למרות שעל פי התקנות ניתן לסיים את עבודתם, איש מהרבנים שרשויותיהם אוחדו לא פרש, ותנאי העסקתם לא נפגעו. כן נטען, כי המדינה לא סיימה את העסקתם של רבנים למרות שהתקיימו נסיבות המפורטות בתקנות שניתן לעשות כן. לדעתי, גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, אין בידי לקבל את טענת המערער כי התדפיסים מאתר האינטרנט של משרד הדתות שהוגשו על ידו מהווים ראייה מספקת להוכחת טענה זו. שנית, גם אם המדינה לא פעלה כמתחייב מהתקנות, ולא ביטלה את משרתם של הרבנים שרשויותיהם אוחדו, אין בכך כדי להקנות זכאות למערער להמשך תשלום שכר כרב עיר נבחר, עת אינו ממלא תפקיד זה. הוא הדין אם כנטען על ידי המערער, המדינה לא מסיימת את העסקתם של רבנים אשר התקיימו לגביהם התנאים המאפשרים את הפסקת העסקתם. מחדלה של המדינה לנהוג בהתאם לדין אינו מקנה למערער זכות כי גם בנוגע אליו תפעל המדינה בניגוד לדין.
--- סוף עמוד 44 ---
19. אשר לטענת המערער בעניין משרת רב פזורת גוש קטיף: לטענת המערער, לאחר ההתנתקות המדינה הייתה נכונה לתקצב תקן של "רב פזורת גוש קטיף", שיטפל בתושבים שפונו ופוזרו ביישובים שונים והיו מצויים בקשיים רבים. אולם, המדינה רצתה למנות לתפקיד זה רב אחר, אשר התושבים התנגדו למינויו, והתנגדות זו הובילה לביטול הכוונה ליצירת תקן למשרה זו. מכאן, שהייתה אפשרות לשמר את תפקידו ואת מעמדו, והמדינה נמנעה מלעשות כן, כיוון שהעדיפה רב אחר על פניו. טענה זו סמך המערער על עדותו של מר הנדל. מנגד טענה המדינה כי אמנם נשקלה יצירת משרה זו, אולם בסופו של יום הוחלט שלא לאיישה, עקב הרצון לקדם את השתלבות המפונים ביישובי הקבע. ראשית, יש לציין כי עניין "טרפוד" מינויו של המערער כרב פזורת גוש קטיף לא הועלה בכתב התביעה, ואף לא הועלה על ידי המערער בתצהירו. אני סבורה כי מדובר בטענה מהותית, אשר היה על המערער להעלות בכתב התביעה ובתצהירו, ובמסגרת זו להוכיח הן את הכוונה לתקצבה ולאיישה והן את הסיבה לכך שעניין זה לא יצא אל הפועל. מדובר בהרחבת חזית, שספק אם יש מקום להתירה. שנית, בכל מקרה, אני סבורה כי אין די באמור בתצהירו של מר הנדל בעניין זה כדי להוכיח כי המדינה נמנעה מיצירת המשרה של רב פזורה משיקולים זרים, ולא על יסוד שיקולים ענייניים – רצון לקדם את השתלבות המפונים ביישובי הקבע. בהתייחס לטענתו של המערער כי הוא ממלא בפועל תפקיד של רב הפזורה, הרי שפועלו של המערער כפי שתיאר בדיון לפנינו ראוי להערכה רבה, אולם אין בכך כדי להקנות לו זכאות לשכר בהעדר תקן למשרה זו, ומשלא הוכחו נסיבות המזכות ב"שכר ראוי". ככל שלטענת המערער היה על המדינה ליצור תקן זה, בין בכלל ובין עבורו, היה עליו להעלות טענה מפורשת בעניין זה ולתבוע כסעד לשבצו במשרה זו.
20. אשר לטענת המערער בדבר פגיעה בהסתמכות: טענתו של המערער כי הסתמך על כך שהעסקתו מובטחת עד גיל 75, וכי על יסוד הסתמכות זו דחה הצעות שונות לשמש כדיין או כרב עיר אחר מקובלת עליי. אין ספק, כי תכנית ההתנתקות "טרפה את הקלפים" שעל פיהם ניהל המערער את חייו. אולם, בעניין זה לא שונה המערער מתושבי גוש קטיף האחרים, אשר תכנית ההתנתקות הסיטה אותם מהמסלול בו התנהלו חייהם. על פגיעה זו, הנובעת ממעשיה של המדינה כריבון ולא כמעסיק היה אמור לפצות חוק ההתנתקות, וכאמור דיון בחוקתיותו ובהסדרים שנקבעו בו אינו בסמכותו של בית דין זה.
--- סוף עמוד 45 ---
בהקשר זה יש להדגיש כי בחוק ההתנתקות נקבעו הוראות שנועדו לפצות את תושבי גוש קטיף על אבדן מקום העבודה. כך, בהתאם לסעיף 52 לחוק ההתנתקות זכאי עובד לדמי הסתגלות, בהתאם לוותקו בעבודה, ועובד בוותקו ובגילו של המערער במועד ההתנתקות זכאי לשנים עשר חודשי הסתגלות (סעיף 52(ג) לחוק ההתנתקות). יצוין, כי ככל שמדובר בעובד שמלאו לו 55 שנה ביום הקובע (6.6.2004), הוא זכאי לגמול פרישה חודשי. הנה כי כן, הפיצוי על פגיעה בעקרון ההסתמכות ניתן למערער, כמו לכל תושבי גוש קטיף, במסגרת חוק ההתנתקות, שכאמור הוראותיו אושרו במסגרת בג"צ ההתנתקות, וזאת בנוסף לזכאות לגמלה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל - 1970 החל ממועד הפסקת כהונתו, עת היה בן כ- 55 שנה, וכן משכורתו כרב היישוב בניצן. עוד יש לציין כי ככל שמתקבלת טענתו של המערער כי יש לראות במדינה את מעסיקתו, הוא אינו זכאי לזכויות מכוח חוק ההתנתקות (סעיף 50(א)(3) לחוק ההתנתקות). ויובהר: אין באמור כדי לשלול את טענתו של המערער כי כתוצאה מההתנתקות נפגע כלכלית וחלה ירידה בהכנסות. אולם, לגישתי, המערער לא הצביע על טעם המצדיק ליתן לו פיצוי מהמדינה בגין פגיעה זו, מעבר לזכויות המגיעות לו על פי חוק ההתנתקות ותנאי עבודתו.
21. כללו של דבר: כאמור, אין ספק כי תכנית ההתנתקות הייתה אירוע אשר גרם לטלטלה קשה בחייו של המערער, אשר נדבך משמעותי בה הוא אבדן תפקידו של המערער, שהיה כרוך הן בפגיעה כלכלית והן בפגיעה במעמדו. אולם, מהטעמים המפורטים לעיל, לא מצאתי כי הייתה מוטלת על המדינה חובה לגרום להמשך העסקתו של המערער בתקן של רב עיר נבחר, וכפועל יוצא מכך יש לדחות את תביעתו לתשלום הפרשי שכר בין הכנסתו מגמלה ומעבודתו כרב יישוב ניצן לבין הכנסתו כרב עיר נבחר עובר לתכנית ההתנתקות, סכום העומד על סך של כ- 900,000 ₪.
זכאותו של המערער לסעדים אחרים:
22. שימוע/פיצוי בגין עגמת נפש: המערער טען כי המדינה לא קיימה הליך של שימוע המעניק למערער "אפשרות כנה ואמיתית להתמודד עם עמדת הנתבעת באשר לאופן העסקתו לאחר הפינוי". המדינה טענה כי המערער לא פוטר מעבודתו, שכן תכנית ההתנתקות אינה מהווה אקט של פיטורים, כי אם
--- סוף עמוד 46 ---
"הפסקת יחסי עובד מעביד מסיבה שאיננה פיטורים", וזאת בהסתמך על הפסיקה בעניין קוקא [ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' - יוסי שוורץ [פורסם בנבו] (13.2.2011)]. פסק הדין אותו הביא המערער כאסמכתא לטענה כי חובה לערוך לו שימוע גם אם המדינה אינה מעסיקתו [בג"צ 9057/06 ארגון רבני ההתיישבות בישראל ו- 45 אח' נ' משרד ראש הממשלה ואח' [פורסם בנבו] (22.11.2006)] עוסק בכוונתה של המדינה לחייב את רבני ההתיישבות להעתיק את מקום מגוריהם אל מקום כהונתם ובאותו מקרה ביקשה המדינה לקיים שימוע כרגולטור, שהיה אמור להתקיים ביחד עם המעסיקות של הרבנים – המועצות האזוריות.
בעניין זה מקובלת עלי טענת המערער. כעולה מסעיף 41 לכתב התביעה, המערער אינו טוען להפרת זכות השימוע בעניין הפסקת כהונתו כרב המועצה האזורית חוף עזה, שהיא התוצאה של יישום תוכנית ההתנתקות, אלא להפרת זכות השימוע בעניין תנאי העסקתו לאחר יישום תוכנית ההתנתקות. כפי העולה מהחומר שבתיק, על פי החלטת הממשלה, הוקצו תקנים של "רב יישוב" ליישובים אליהם פונו תושבי גוש קטיף, שככלל שובצו בהם רבנים שהועסקו עובר לתכנית ההתנתקות בתקן של רב יישוב ביישובי גוש קטיף, כך שלא חל שינוי במעמדם ובתנאי העסקתם. לעומת זאת, העסקתו של המערער כרב יישוב הייתה כרוכה בפגיעה במעמדו ובתנאי העסקתו. נוכח האמור, מן הראוי היה שהמדינה הייתה מזמנת את המערער לשימוע, ומאפשרת לו להעלות את טענותיו בעניין זה, ומציגה את האפשרויות העומדות לפניו. בנסיבות העניין, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי על הפרת זכות השימוע על סכום של 120,000 ₪, נכון להיום. בקביעת שיעור הפיצוי הובא בחשבון חלוף הזמן ממועד סיום כהונתו של המערער.
23. תנאי הפרישה של המערער: כאמור, עם סיום עבודתו קיבל המערער את הזכויות שהגיעו לו כעובד מכוח חוק ההתנתקות, וכן את תנאי הפרישה שניתנו לנבחר – חודש הודעה מוקדמת בשכר, מענק בשיעור חצי משכורת קובעת והגדלת אחוזי הפנסיה בשיעור של 4.5%. תנאי הפרישה של עובדי המועצה הדתית נקבעו בהסכם קיבוצי מיום 8.9.2005 ועיקרם – הגדלת שיעור הקצבה עד 10% (בהתאם לוותק); דרגת פרישה; חודשי הסתגלות והודעה מוקדמת. בהסכם הקיבוצי נקבע גם היחס בין הזכאות לתנאי הפרישה על פי ההסכם הקיבוצי לבין הזכאות לגמול פרישה על פי סעיף 55 לחוק ההתנתקות. עיון בתיק האזורי מעלה כי לא נערכה השוואה בין תנאי הפרישה שניתנו
--- סוף עמוד 47 ---
למערער (הזכויות על פי חוק ההתנתקות ותנאי הפרישה לנבחר) לבין תנאי הפרישה שהיה מקבל המערער אילו הוחל עליו ההסכם הקיבוצי.
אכן, המערער היה במעמד של נבחר, אולם יש שוני מהותי בינו שהועסק במשרה קבועה, שהיה אמור להיות מועסק בה עד גיל 75 (או 70), לבין נבחר ציבור שנבחר לקדנציה לתקופה מוגבלת בזמן. נוכח האמור, אני סבורה כי לעניין תנאי פרישה, יש ליתן למערער את הזכות לבחור בין תנאי הפרישה שקיבל בפועל לבין תנאי הפרישה על פי ההסכם הקיבוצי שניתנו לעובדים בהתאם לנספח ג1 להסכם הקיבוצי. מובהר, בכל הנוגע לזכאות לגמול פרישה על פי סעיף 55 לחוק ההתנתקות יחול סעיף 5 לנספח ג1 להסכם הקיבוצי.
24. כללו של דבר: לו תישמע דעתי, תביעתו של המערער להפרשי שכר בין שכרו במעמד של רב עיר נבחר עובר לתכנית ההתנתקות לבין הגמלה ושכרו כרב יישוב ניצן תידחה; המדינה תשלם למערער פיצוי בגין הפרת זכות השימוע בסך של
120,000 ₪, נכון להיום; תינתן למערער האפשרות לבחור בין תנאי הפרישה שניתנו למערער כ"נבחר" לבין תנאי הפרישה שהיה זכאי להם אילו הוחל עליו ההסכם הקיבוצי.
בנסיבות העניין, נוכח הפער המשמעותי בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לזכות המערער בסופו של יום, כל צד יישא בהוצאותיו.
סגנית הנשיא ורדה וירט לבנה
לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חברותיי השופטות יעל אנגלברג-שהם ולאה גליקסמן הנני מצטרפת לדעתה של חברתי השופטת לאה גליקסמן מהטעמים המפורטים בחוות דעתה.
נציג הציבור מר ראובן רבינוביץ
א. פיצוי (הפרש שכר) בגין הפרת התחייבות ופגיעה במעמד:
אני תומך בתוצאה אליה הגיעה השופטת יעל אנגלברג שהם, מהטעמים הבאים :
1. קיימת הסכמה כי המערער נפגע קשות ("אירוע שגרם טלטלה קשה למערער...").
--- סוף עמוד 48 ---
2. קיומה של מחלוקת בניתוח המשפטי המצביעה על מצב של ספק.
3. אי אפשר לשלול את התובנה כי המדינה היא מעסיקתו של המערער וזאת על פי התנהגותה והצהרותיה:
o המדינה ניסתה למצוא פתרון תעסוקתי שלבסוף לא מומש ( רב פזורת מפוני גוש קטיף )
o הוכר בכך שהמדינה לא ניהלה שימוע.
בשולי תת- סעיף זה יוער כי אילו המדינה הייתה מחליטה בחקיקה לסגור גוף שבאחריותה (בית חולים וכדומה), האם היה זה משחרר אותה מלמצוא פתרונות תעסוקתיים חליפיים? כנ"ל לגבי יישום חוק ההתנתקות.
4. המקרה הנידון הוא ייחודי וללא השלכות רוחב.
ב שימוע:
ממליץ שהפיצוי יהיה בגובה שש משכורות.
נציגת הציבור גב' יודפת הראל בוכריס
אני מצטרפת לחוות דעתן של השופטות גליקסמן ווירט לבנה.
אחרית דבר
בהתאם לעמדתן של השופטת לאה גליקסמן, סגנית הנשיא ורדה וירט לבנה ונציגת הציבור הגב' יודפת הראל-בוכריס, ובניגוד לעמדתם של השופטת יעל אנגלברג שהם ונציג הציבור מר ראובן רבינוביץ, תביעת המערער להפרשי שכר בין שכרו במעמד של רב עיר נבחר עובר לתכנית ההתנתקות לבין הגמלה ושכרו כרב יישוב ניצן, נדחית.
המדינה תשלם למערער פיצוי בגין הפרת זכות השימוע בסך של 120,000 ₪, נכון להיום. בנוסף, תינתן למערער האפשרות לבחור בין תנאי הפרישה שניתנו לו כ"נבחר" לבין תנאי הפרישה שהיה זכאי להם אילו הוחל עליו ההסכם הקיבוצי.
כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ז (19 ספטמבר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא
לאה גליקסמן,
שופטת
יעל אנגלברג שהם, שופטת
מר ראובן רבינוביץ,
נציג ציבור (עובדים)
גברת יודפת הראל בוכריס,
נציגת ציבור (מעסיקים)