פסק דין
השופטת יעל אנגלברג שהם
המערער הועסק שנים רבות כרב אזורי של גוש קטיף וכהונתו הופסקה עקב ביצוע תוכנית ההתנתקות. תביעתו לפיצוי בגין אובדן זכויותיו בשל ההתנתקות היא מושא הערעור שלפנינו. בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (עב 3329/08; [פורסם בנבו] השופט אילן סופר ונציגי ציבור גב' אסתר בכר ומר שאול ששון; מיום 11.1.12) דחה את תביעת המערער מחמת העדר סמכות עניינית.
--- סוף עמוד 2 ---
רקע עובדתי לערעור
1. כעולה מהמסכת העובדתית שנפרשה בפני בית הדין האזורי, שימש המערער בין השנים 1980-1983 כרב הישוב גני טל. החל משנת 1983 החל המערער לשמש בפועל כרב אזורי של גוש קטיף. בשנת 1988 מונה המערער באופן רשמי על ידי הרשות המוסמכת לשרת כרב אזורי של גוש קטיף ושימש בתפקיד זה עד לקיץ 2005, עת פונה חבל עזה בעקבות החלטת ההתנתקות (להלן: תוכנית ההתנתקות או ההתנתקות). במסגרת עבודתו שולם שכר המערער על ידי המועצה הדתית אזורית חוף עזה (בפירוק) (להלן: המועצה הדתית).
עם פינוי חבל עזה, הופסקה עבודת המערער והוא החל לקבל גמלה; במקביל, מונה המערער כרב קהילה ביישוב ניצן שבו מתגוררים חלק ממפוני חבל עזה.
2. המערער הגיש תביעה כנגד המשיבה 1 (להלן: המדינה) וכנגד המועצה הדתית. בהתאם לסעיף 115(ב) לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: חוק ההתנתקות), נחשבה המועצה הדתית כמי שניתן לגביה צו פירוק. לפיכך, ביום 6.1.10 עוכבו ההליכים כנגד המועצה הדתית בהתאם לסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח משולב], התשמ"ג-1983.
בתביעתו טען המערער, כי היה זכאי לקביעות בעבודתו עד לגיל פרישה ומשכך חייבת המדינה למצוא לו תפקיד שווה ערך בשל ההתנתקות אשר הביאה להפסקה כפויה של עבודתו. טענות המערער התבססו על שני אדנים עיקריים. האחד, על קיומם של יחסי עובד-מעסיק עם המדינה, ולחלופין חבותה על פי חוק ההתנתקות בהסדרת חובות הרשות המקומית; והשני, על קיומה של עוולת גרם הפרת חוזה שגרמה המדינה ביוזמה פעולה חד צדדית. עוד טען המערער בתביעתו כי הופלה ביחס לעובדי מדינה אחרים שהמשיכו לעבוד במקומות אחרים לאחר ההתנתקות וכי קיימת לו הסתמכות על כך שמשרתו חסינה מפיטורים. עתירת המערער בבית הדין האזורי נגעה לקבלת תפקיד ההולם את מעמדו, לתשלום המשך שכרו כרב אזורי עד גיל 75 ולהפרשי שכר בין שכרו כיום בתוספת הגמלה לבין השכר שקיבל טרם ההתנתקות.
--- סוף עמוד 3 ---
3. המדינה טענה בבית הדין האזורי, כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעה משום שלא נתקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, שכן מעסיקתו של המערער הייתה המועצה הדתית, ומכל מקום נוכח היותו של המערער נבחר, לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעה שעילתה הפסקת הכהונה; משום שהמערער טוען לפיצוי נזיקי בשל ההתנתקות ותביעה נזיקית שכזו אינה בסמכות בית הדין; המערער לא מיצה את ההליכים לפי חוק ההתנתקות לקבלת פיצוי חריג ועל כן התביעה מוקדמת מידי; ואף אם נראה במערער כרב עיר, הרי שאין לו זכות קנויה להמשיך ולכהן בתפקיד זה שכן ביצוע תוכנית ההתנתקות מקורה בהחלטת ממשלה והיא מהווה סיבה מיוחדת שבגינה ניתן להביא לסיום כהונת רב עיר. המדינה טענה אף, כי ככל שמדובר בתביעה לאכיפה של יחסי עבודה, אין היא אפשרית מקום שבו למדינה אין משרה עבור המערער. המדינה הוסיפה וטענה, כי המערער קיבל פיצוי בגין תקופת עבודתו במועצה הדתית כאשר בפיצוי זה נכלל גם מענק פרישה, דמי הסתגלות, פדיון חופשה, והגדלת אחוזי הפנסיה ועל כן עילת תביעתו של המערער מוצתה בגדר חוק ההתנתקות.
פסק דינו של בית דין קמא
4. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער תוך שקבע כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. בית הדין האזורי בחן את סמכותו העניינית לדון בתביעת המערער במסגרת שני ראשים: האחד, קיומם של יחסי עובד-מעסיק. והשני, הפן הנזיקי.
באשר לקיומם של יחסי עובד-מעסיק, בחן בית הדין האזורי את דרכי הבחירה של רבני ערים ורבנים אזוריים וציין כי רבני ערים נבחרים בהתאם לתקנות בחירות רבני ערים, התשל"ה-1974 (להלן: התקנות) ואילו רבנים אזוריים נבחרים לאחר הצגת מועמדות בפני ועדת בחירה המוסדרת בהסכם קיבוצי מיום 6.9.88 שבו מפורטים דרכי הבחירה, מעמד ותנאי השכר. בית הדין האזורי קבע כי כעולה מהראיות שהובאו בפניו באשר לדרך שבה נבחר המערער לכהן בתפקידו ובאשר להתנהלותו השוטפת של המערער במסגרת עבודתו, אין לראות בו כמי שנבחר על פי התקנות ועל כן יש לראות במערער רב אזורי. משכך ובהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בעניינו של הרב עמאר (ע"ע 751/05
--- סוף עמוד 4 ---
מדינת ישראל, משרד הדתות - הרב יוסף בן פורת עמאר, [פורסם בנבו], 3.2.2008), קבע בית הדין האזורי כי בין המערער לבין המועצה הדתית התקיימו יחסי עובד-מעסיק.
בית הדין האזורי התייחס לטענה כי המועצה הדתית קיבלה מימון מהמועצה האזורית ומהמדינה בעבור עלות שכרו של המערער, אך קבע כי אין בעובדה זו כדי להפוך את המדינה למעסיקתו של המערער. כך גם אין בעצם קיומו של מנגנון מינהלי במשרד הדתות המפקח אחר העסקת רבנים ואף מעורב בהעברתם ממקום למקום כדי לחרוג ממשטר פיקוח מקובל במשרד ממשלתי ולהכיר ביחסי עובד-מעסיק בין המערער לבין המדינה.
בית הדין דחה את טענת המערער, כי העובדה שקיבל קהל בביתו וכי המדינה השתתפה בבניית חדר בביתו לצורך קבלת הקהל, יש בהן כדי להקים יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, לרבות היות המדינה מעסיק במשותף, וקבע כי קיים קשר ברור והדוק בין התובע לבין המועצה הדתית אשר מאפיל על כל זיקה משנית אחרת שיש למדינה כלפי המערער.
5. באשר לטענת המערער לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה המצויה בסמכות בית הדין, קבע בית הדין האזורי כי אף שככלל מצויה עילה זו בגדר סמכותו העניינית של בית הדין, הרי שבבחינת נקודת הכובד הדומיננטית של עילת התביעה - האם היא נעוצה ביחסי עובד-מעסיק - יש להשיב על כך בשלילה. בית הדין קבע כי ליבה של התביעה הוא החלטת הממשלה בדבר ההתנתקות בעקבות חוק ההתנתקות ומשיש לסווג את קובלנותיו של המערער כלפי המדינה כריבון בהעדר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, אין לבית הדין סמכות לדון בתביעות המערער. על רקע קביעותיו אלה דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער.
הערעור
6. המערער טען טענת סף שלפיה בטל פסק הדין של בית הדין האזורי על יסוד העובדה שלא ניתן על ידי מותב מלא אשר הדיון נשמע בפניו. דין טענה זו להידחות כבר עתה, עת עיון בתיק בית הדין האזורי מעלה כי בניגוד לעותק
--- סוף עמוד 5 ---
שהופץ לצדדים, הרי שעל גבי פסק הדין המצוי בתיק בית הדין, חתמו כל חברי המותב.
טענות המערער
7. בערעורו טען המערער, כי יש לבטל את פסק הדין של בית הדין קמא ואלה עיקר טענותיו:
א. בית הדין האזורי התעלם מעילות תביעה מובהקות וברורות אשר נתמכו בראיות ונמצאות בסמכות בית הדין והכוללות אפליית המערער לרעה, פגיעה באינטרס ההסתמכות של המערער, הפרת החובה לקיים שימוע וקיומה של עוולה חוקתית עת נרמסו זכויותיו הקנייניות כעובד.
ב. באשר לטענת האפליה, טוען המערער, כי המדינה הפלתה אותו ביחס לעובדים אחרים מגוש קטיף אשר המדינה מימנה את שכרם עובר להתנתקות והכוללים הן עובדי מדינה והן עובדים שהמדינה מממנת את שכרם, ובגינם התחייבה בפני בית המשפט הגבוה לצדק לדאוג שלא יפגעו בגין ההתנתקות וכי תנאי העסקתם ימשיכו להיות זהים לאלה שחלו עליהם ערב ההתנתקות; כן הופלה ביחס לרבני מועצות מקומיות אשר רשויותיהם אוחדו, אולם תנאי העסקתם בפועל לא נפגעו; כן הופלה ביחס לרבנים אשר נבצר מהם למלא את תפקידם או שהתקיים בהם תנאי מן התנאים המביאים לסיום כהונתם, אך לא פוטרו והמשיכו לקבל את תנאי העסקתם.
ג. המערער טען, כי למדינה הייתה כוונה ליצור תפקיד של "רב פזורות גוש קטיף" ואולם ביקשה למנות לתפקיד זה רב אחר ולא את המערער, כאשר המינוי לא יצא אל הפועל בשל התנגדות מפוני גוש קטיף.
ד. באשר לטענת הפגיעה באינטרס ההסתמכות טען המערער, כי הסתמך על כך שמשרתו כרב אזורי של גוש קטיף מובטחת לו לכל חייו ובשל כך לא חיפש משרות אחרות ולא נענה להצעות שהוצעו לו במשך השנים ובהן עבודות כדיין וכרב עיר אחרת, עבודות המובטחות גם הן מפני פיטורים.
ה. סמכותו של בית הדין קמה גם בשל טענת המערער כי פוטר מעבודתו רק בשל שכרו עקב ההתנתקות.
--- סוף עמוד 6 ---
ו. קביעת בית הדין שלפיה טענות המערער הן כנגד חוקיות חוק ההתנתקות ועל כן נעדר הוא סמכות, מוטעית מיסודה שכן החוק דווקא הגן על מעמדו של המערער אלא שדרך ביצוע תוכנית ההתנתקות השפיעה על מעמדו כעובד וטענותיו בעניינים אלה מצויות בסמכותו של בית הדין.
ז. הסמכות לדון בטענות המערער כלפי המדינה קמה אם לא כמעסיקה, אזי, מכוח החוק הקובע כי המשיבה נכנסת בנעלי המועצה האזורית חוף עזה משזו פורקה במסגרת החוק; קצבת המערער משולמת על ידי המדינה (ולא רק ממומנת על ידה) ובכך קיימת תמיכה לטענות המערער באשר לחובות המדינה כלפיו; המדינה מנועה מלכפור היום בהיותה מעסיקה של המערער וזאת לאור התכתבויות שהוחלפו בין הצדדים עובר להגשת התביעה ושבמסגרתה נדחו טענות המערער מהנימוק שעלות העסקתו גבוהה מידי; לבית הדין סמכות לדון בטענת המערער בדבר הפרת חובת השימוע.
ח. המדינה הינה היחידה היכולה להעניק למערער את הסעד המבוקש על ידו גם לפי דוקטרינת "הביצוע בקירוב" וגם מכוח תום הלב. בית הדין התעלם מכך שיישומה של תוכנית ההתנתקות הותיר את המערער מול שוקת שבורה כאשר אף לא אחד מהגופים לא המשיבה ולא המועצה האזורית "נוטל אחריות" על העסקת המערער.
ט. המערער מדגיש, כי בית הדין האזורי ביסס את החלטתו על פסיקה שאינה דומה לעניינו של המערער, כך בעניין פרשת הרב עמאר נקבע על ידי בג"צ שאין לראות בו משום תקדים מחייב וזאת בנוסף לעובדה כי המערער כיהן כרב אזורי של גוש קטיף בעוד המועצה האזורית חוף עזה הייתה במעמד משפטי שונה לחלוטין ממועצה אזורית בתחומי הקו הירוק כמו בעניינו של הרב עמאר, וכאשר בעניינו של הרב עמאר היה ברור כי מעמדו ותנאיו של הרב עמאר לא ייפגעו והמחלוקת היחידה היתה איזה גוף נושא בחובת התשלומים. המערער מוסיף וטוען, כי גם ביישום פסק הדין בעניינו של הרב עמאר על המקרה דנן, היה מקום להגיע לתוצאה המלמדת שהמדינה היא מעסיקתו של המערער.
י. המערער טוען כי בית הדין האזורי התעלם מטענות, ראיות ומסמכים אשר הוצגו בפניו והמלמדים כי לא היה עובד של המועצה
--- סוף עמוד 7 ---
האזורית/הדתית ועל כן קביעתו בשאלת יחסי עובד-מעסיק מוטעית מיסודה ודינה להתבטל.
יא. באשר לקיומה של עילת גרם הפרת חוזה, טוען המערער, כי בית הדין קמא טעה בניתוח שביצע לגבי עילה זו שכן עילת גרם הפרת חוזה קיימת גם כאשר לא מתקיימים יחסי עובד-מעסיק בין העובד ובין מי שנטענת כלפיו הטענה, וקביעת בית הדין האזורי בהיבט זה מעקרת מתוכן את עילת גרם הפרת חוזה.
טענות המדינה
8. המדינה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי. לדבריה, פסק הדין ניתן לאחר קיומו של הליך הוכחות במסגרתו נחקרו המערער, מי שכיהן כיו"ר המועצה האזורית חוף עזה, מר צבי הנדל, וכן עדה מטעם המשרד לשירותי דת. לעמדתה, קביעת בית הדין האזורי שלפיה המדינה אינה מעסיקתו של המערער התבססה על שורה של עובדות הכוללות את תלושי השכר שהוצגו, המעורבות של המועצה האזורית והמועצה הדתית במינוי המערער לתפקידו וסממנים נוספים.
9. המדינה טענה, כי אין בכל טענותיו של המערער כדי לבסס עילת תביעה כנגד המדינה. עיקר טענותיה של המדינה הן כדלקמן:
א. הנחת המוצא שלפיה פוטר המערער מתפקידו היא שגויה מיסודה ואין לראות את יישומה של תוכנית ההתנתקות כאקט של פיטורים. מצב דברים זה מאיין מטבע הדברים את טענות המערער בכל הקשור לסמכות לפטרו, לחובת השימוע ועוד.
ב. רבנים המתמנים ברשויות המקומיות, בין אם מדובר ברבני יישוב וברבנים אזוריים ובין אם מדובר ברבני עיר, אינם עובדי מדינה ואין הם מתמנים בדרך שבה מתמנה עובד מדינה (כקבוע בסעיף 17 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959), היינו, בכתב ובחתימת נציב שירות המדינה; אין יסוד לאבחנה שלה טוען המערער בעניינו כרב בגוש קטיף לבין עניינם של רבנים ששרתו בתחומי הקו הירוק.
--- סוף עמוד 8 ---
ג. מעסיקתו של המערער הייתה המועצה הדתית. המערער לא מונה כעובד מדינה; שכרו שולם על ידי המועצה הדתית ואף התשלומים שאותם קיבל עם סיום כהונתו שולמו באמצעות המועצה הדתית; המועצה האזורית תקצבה 60% משכרו של המערער ורק 40% משכרו תוקצב על ידי המדינה; הנהנים מתפקידו היו תושבי המועצה האזורית והמערער עצמו ראה עצמו כעובד המועצה הדתית.
ד. סיום כהונתו של המערער התחייב עם יישומה של תוכנית ההתנתקות שכן המועצה האזורית פונתה כולה או למעשה חדלה להתקיים. מנגנון פיצוי העובדים נקבע בחוק ההתנתקות והעניק לעובדים תושבי גוש קטיף זכויות בהיקף העולה על הזכויות הניתנות במצב רגיל לעובד המאבד את מקום עבודתו. למי שכיהן כנבחר במועצה האזורית ובוטח בהסדר של פנסיה תקציבית הוחלט להעניק חודש הודעה מוקדמת בשכר, מענק בשיעור חצי משכורת קובעת והגדלת אחוזי פנסיה בשיעור של 4.5%. הטבות אלה ניתנו גם למערער ומכאן שהמערער קיבל את מלוא הזכויות להן היה זכאי מכוח סיום יחסי העבודה, הן מדיני העבודה הרגילים והן מכוח דיני ההתנתקות.
ה. המערער לא סיים את כהונתו בידיים ריקות. הוא זכה לזכויות כספיות מוגדלות מכוח הוראות חוק ההתנתקות ומכאן שתביעתו לזכויות כספיות שונות, אינה מגלה עילה, באשר זו מוצתה במסגרת החוק. ככל שטענותיו של המערער מכוונות כנגד יישום חוק ההתנתקות בעניינו וההטבות ששולמו לו מכוחו, הרי שלבית הדין אין סמכות לדון בכך.
ו. העתרות לתביעת המערער ולטענתו, כי על המדינה לאתר עבורו תפקיד שווה ערך לתפקידו הקודם הן בשכר, הן במעמד, משמעותה החרגתו של המערער מכלל העובדים או הנבחרים שעליהם חל חוק ההתנתקות תוך הענקת זכויות יתר למערער ואפלייתו לטובה לעומת מאות ואלפי אחרים שאיבדו אף הם את מקום עבודתם עקב ההתנתקות.
ז. אין מקום להשוות בין עניינו של המערער לבין עניינם של רבנים במצב של איחוד רשויות ואין רלוונטיות לעניינם של עובדי מדינה אחרים או למי ששכרו מומן על ידי המדינה. קבוצת ההתייחסות הרלוונטית למערער היא קבוצת העובדים שאיבדו את מקום עבודתם בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות.
--- סוף עמוד 9 ---
ח. המערער ביקש להתמנות לרב היישוב ניצן ובקשתו נענתה ועל כן כיום הוא מקבל שכר עבור תפקידו כרב היישוב וזאת בנוסף לגמלה שלה הוא זכאי בגין עבודתו כרב אזורי לשעבר של יישובי חבל עזה.
ט. יישום תוכנית ההתנתקות שמקורה בהחלטת ממשלה, היא שהביאה לסיום כהונת המערער והצורך במשרת רב אזורי, משרה המבוססת על זיקה גאוגרפית ועל קיומה של אוכלוסייה מוגדרת הנזקקת לשירותו של רב, אינו קיים עוד ועל כן לא ניתן לכפות על המעסיק המשך העסקה, כך גם אין להחריג את המערער מיתר עובדי המועצה האזורית והדתית שנאלצו לסיים את עבודתם בשל ההתנתקות.
י. לא הייתה למדינה כל חובה לערוך למערער שימוע טרם פיטוריו. ראשית, משום לא שפוטר. שנית, משום שאין היא מעסיקתו של המערער.
יא. באשר לטענה בדבר גרם הפרת חוזה, משלא מתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים, בדין נדחתה התביעה מחמת העדר סמכות עניינית.
הכרעה
א. מעמד המערער
10. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת מעמדו של המערער, סוגיה שיש בה כדי להשליך על הקביעה מי היה מעסיקו של המערער - המדינה או המועצה הדתית? מהתשובה לשאלה זו נגזרות זכויותיו של המערער.
לטענת המערער, התעלם בית הדין האזורי מטענות, ראיות ומסמכים אשר הוצגו בפניו והמלמדים כי לא היה עובד של המועצה הדתית או האזורית ועל כן קביעתו בשאלת יחסי עובד-מעסיק מוטעית מיסודה ודינה להתבטל.
11. בית הדין האזורי בחן סוגיה זו על פי המתווה שגובש בפרשת כפר רות (נב/3-142 חסן עליאה אל הרינאת - כפר רות, [פורסם בנבו] פד"ע כד 535 (1992)), ואכן, המבחנים שפורטו שם מהווים את הבסיס לקביעת זהות המעסיק. דא עקא, לטעמי, יישומם של מבחנים אלה בעובדות המקרה שבפנינו מביאים למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בית הדין האזורי.
--- סוף עמוד 10 ---
12. הלכה פסוקה היא כי לא בכל מקרה יש מקום להחלת המבחנים כולם וההכרעה תעשה בסופו של יום על פי המבחנים הרלוונטים לנסיבות ההעסקה הנדונה בנסיבות העניין (ע"ע 602/09 מדינת ישראל, משרד החינוך - העמותה לפיתוח אקדמי של מדע ותרבות, [פורסם בנבו], 24.1.2012). המבחנים כוללים בחינת השאלה כיצד ראו הצדדים את יחסיהם וכיצד הגדירו אותם ובכלל זה יש לבחון כיצד נבחר העובד לתפקידו ובידי מי הכח לפטרו. לכך מצטרפות שאלות הנוגעות לשיעור שכרו של העובד; מי קובע אותו ומי משלמו בפועל; מי מפקח על עבודתו; למרותו של מי הוא סר; ועוד.
בחינת מכלול שאלות אלה מביאה לדעתי לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית הדין האזורי. ואפרט.
13. בחירת המערער - דרכי הבחירה לתפקיד רב עיר ולתפקיד רב אזורי שונות הן. בית הדין האזורי קבע כי המערער נבחר על ידי ועדה לבחירת רב אזורי וכי הודעה על כך נמסרה למועצה הדתית על ידי המשרד לענייני דתות. לדעתי, בחינת השלכת דרך בחירתו של המערער על מעמדו מובילה למסקנה שונה.
תקנות בחירת רבני ערים הן שמורות כיצד יבחר רב העיר. תקנות אלה הוחלפו בשנת 2007 ועל כן לענייננו, יש לבחון את התקנות הרלוונטיות לשעה שנבחר המערער לתפקידו בשנת 1988. באותה העת חלו בתוך הקו הירוק תקנות בחירות רבני ערים, התשל"ה-1974 הקובעות:
"1. רב עיר יבחר באסיפה בוחרת בבחירות אישיות ישירות, שוות וחשאיות; לעניין תקנות אלה, רב עיר - רב של יישוב שהוא עירייה או מועצה מקומית.
...
6. (א) מספר חברי האסיפה הבוחרת יהיה זוגי; ייקבעו אותו מועצת הרשות המקומית והמועצה הדתית, ובאין הסכמה ביניהן - ייקבע אותו שר הדתות.
--- סוף עמוד 11 ---
(ב) שליש חברי האסיפה הבוחרת יהיו נציגי הרשות המקומית, שליש נציגי המועצה הדתית ושליש נציגי בתי הכנסת".
היינו מדובר בתפקיד אליו מתמנים על פי החלטת אסיפה בוחרת שהחלטתה מתפרסמת ברשומות (סעיף 11(ג) לתקנות).
הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 6.9.88 מורות כיצד יבחרו רב אזורי ורבני שכונות כאשר הוראות ההסכם מחילות על הרב האזורי את הוראות חוקת העבודה לעובדי רשויות המקומיות וחלק מהוראות התקשי"ר. הוראות הסכם זה קובעות כי רב אזורי ייבחר במכרז על ידי ועדה בשיתוף משרד הדתות, נציגי המועצה האזורית, הוועד המקומי והוועד הדתי.
14. כעולה מפרוטוקול הבחירה מיום 22.7.88 נבחר המערער לתפקידו על ידי ועדה שכללה שני נציגים של המועצה האיזורית, שני נציגים של המועצה הדתית ושני נציגים של בתי הכנסת. היינו, באופן התואם את בחירתו של רב עיר. מכאן, כי מסקנת בית הדין האזורי שלפיה, העובדה שבבחירת המערער לתפקידו היו מעורבים גורמים מקומיים יש כדי לתמוך במסקנה כי מדובר ברב שהוא עובד המועצה הדתית, אינה מדויקת.
15. אין חולק כי באזור יהודה, שומרון וחבל עזה הדינים החלים נקבעו על פי צו המושל הצבאי. באותה העת חל באזור חבל עזה צו בדבר שירותי דת (אזור חבל עזה) (מס' 615), התש"ם-1979, אשר הוראותיו מקבילות להוראות החלות באזור יהודה ושומרון (צו בדבר שירותי דת (יהודה ושומרון) (מס' 807), התש"ם-1979) והן מאפשרות לרשות המוסמכת להתקין תקנות בדבר בחירת רבנים של רשויות מקומיות. איש מהצדדים לא המציא לעיון בית הדין את התקנות שהותקנו מכוח צו מס' 615 לענין בחירת רבנים באזור חבל עזה במועד בחירת המערער לתפקידו וספק אם היו קיימות כאלה במועד הרלוונטי, אך ההוראות החלות באזור יהודה ושומרון (צו בדבר שירותי דת (יהודה ושומרון) (מס' 807), התש"ם-1979 - תקנות בדבר רבנים מקומיים) מגדירות את הרשות המקומית כ"מועצה אזורית או מועצה מקומית" (תקנה 1), (וזאת בשונה מהגדרת יישוב בתקנות בחירת רבני ערים החלות בתחום המדינה) ומורות כי בחירות הרבנים המקומיים באזור יהודה ושומרון מקבילות
--- סוף עמוד 12 ---
לבחירת רבני עיר הן בכושר הנדרש מהמועמד, הן בדרכי בחירתו (תקנה 3). היינו, הגם שהן מוגדרות כבחירת רבנים מקומיים, מעמדם של הנבחרים שווה למעמד רב עיר. בהעדר פירוט תקנות מדוייקות באיזור חבל עזה, ועל רקע העובדה שהאסיפה הבוחרת פעלה על פי הוראות משרד הדתות, יש להחיל בדרך של היקש ככלי להשלמת החסר, את ההוראות החלות באזור יהודה ושומרון ובמיוחד מקום שנהגו על פיהן הלכה למעשה (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פד"י נב(2) 683, 649-650 (1998)).
16. יתר על כן, בשנת 1993 הועלתה שאלה לעניין מעמדו של המערער ולאחר התכתבות בין מפקדת הפרקליט הצבאי הראשי לבין היועץ המשפטי של חבל עזה ומשרד הדתות, הומלץ לפעול בעניינו של המערער בדומה לדרך הפעולה שננקטה לגבי רבנים באזור יהודה ושומרון (צירוף שמו של המערער לתוספת לתקנות) כאשר נקודת המוצא הייתה שהליך בחירתו נעשה בהתאם לתקנות שהיו קיימות באזור יהודה ושומרון לבחירת רבנים מקומיים הגם שבאותה תקופה לא היו, ככל הנראה, תקנות דומות שחלו בחבל עזה (מכתב קצין ייעוץ לפצ"ר מיום 28.5.1993). המערער העיד כי נמסר לו שהעניין טופל והוסדר. בפנינו אמנם לא הוצג כל מסמך שיש בו כדי להעיד אם נעשה הדבר, ואולם לא יכול להיות חולק כי הצדדים עצמם, לרבות הריבון בשטחים, ראו את המערער כרב מקומי השווה במעמדו לרב עיר ולא כרב התיישבות. זאת ועוד, בסמוך לאחר בחירת המערער לרב האזור, אושרה בחירתו על ידי המשרד לענייני דתות ונמסרה הודעה "בהתאם לצו בדבר שירותי דת (יהודה ושומרון מס' 807) התש"מ-1979, תקנות בדבר רבנים מקומיים" (להלן: תקנות איו"ש) (מכתב מיום 21.8.1988). וכאמור, בהתאם לתקנות אלה, מעמדו של רב מקומי זהה למעמדו של רב עיר (במאמר מוסגר יצויין כי זו היתה עמדת המדינה שהובאה בפני בית הדין לעבודה בעניין אחר, ראו עב(חי') 3657/03 רב עוזיאל אליהו, רב המועצה האזורית משגב ואח' - השר לענייני דתות, [פורסם בנבו], 18.8.2005).
17. מכאן, בחירתו של המערער נעשתה כמקובל לגבי רב עיר ולא כרב שהוא עובד המועצה הדתית או האזורית (להבדיל מהנסיבות שבבסיס פרשת עמאר, עע (ארצי) 751/05 מדינת ישראל, משרד הדתות - הרב יוסף בן פורת עמאר
--- סוף עמוד 13 ---
[פורסם בנבו] 3.2.2008 (להלן: פרשת עמאר)). בנסיבות אלה חלות הוראות החוק הנוגעות למינוי רבני ערים.
18. לתוצאה דומה נגיע גם בבחינת שיעור התמורה ששולמה למערער. כך אף נקבע על ידי בית הדין האזורי כי שכרו של המערער שולם על פי סולם השכר של רבני עיר וזאת על פי אישור המשרד לענייני דתות.
19. באשר לדרך התשלום, אומנם סברנו, כדעת בית הדין האזורי, כי אין בעובדה שמועצה דתית מקבלת מימון מהמועצה האזורית והמדינה בעבור שכר כדי להפוך את המדינה למעסיק (ראו דב"ע לב/9-44 יוסף קרואני - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פד"ע ה' 11 (1973)), ואולם מנגד לא מצאנו כי העובדה ששכרו של המערער שולם באמצעות המועצה הדתית, אף היא יש בה כדי להכריע בנסיבות העניין שבפנינו לצד זה או אחר בעניין זהות המעסיק.
יתר על כן, מהעדויות שהובאו בפני בית הדין האזורי ואשר לא נסתרו על ידי המדינה, עלה כי מלוא שכרו של המערער שולם על ידי משרד הדתות וכי למעשה המועצה הדתית שימשה כצינור בלבד להעברת שכרו.
על רקע דברים אלה, העובדה שהמערער פנה עם רבנים אחרים למועצה הדתית בעניין עיכוב שכרו, אין בה כדי להטות את הכף. פנייה בדרישה לתשלום השכר, לגורם המעביר את השכר, בין אם הוא משולם באופן ישיר ובין אם משולם על ידי אותו גורם כצינור להעברת השכר, אינה מקימה יחסי עובד-מעסיק, מקום שאלה אינם קיימים.
באשר לעובדה כי כספי הפנסיה של המערער משולמים על ידי המדינה, אף בה לא מצאנו משום סממן מכריע, משאין חולק כי זו נכנסה בנעלי המועצה הדתית שאינה קיימת עוד.
20. תחומי הפעילות של המערער - אין יסוד לטענה כי משקְהָל היעד של המערער הוא ציבור תושבי המועצה האזורית, יש בה כדי להכריע בעניין מעמדו. קל וחומר, כאשר דרך בחירתו של המערער הייתה כדרך בחירת רב עיר, שכן גם רב עיר נותן שירות לבני העיר. יתר על כן, מעדותו של המערער עולה כי על פי
--- סוף עמוד 14 ---
דרישת הרבנות הראשית מונה לשמש כדיין בבית דין של גיור בקרית גת ובקיבוץ יבנה (שאינם בתחום גוש קטיף) שם שימש מטעם המדינה מבלי לקבל תגמול נוסף למעט החזר הוצאות.
21. לדברים אלה יש להוסיף באשר למקום ביצוע העבודה, כי לא הייתה כל מחלוקת שהמערער לא קיבל קהל בבניין המועצה הדתית אלא בביתו וכי בשל העדר מקום נאלץ לבנות חדר מיוחד אשר שימש כלשכת הרב. מפסק דינו של בית הדין האזורי עולה כי המדינה השתתפה בבניית חדר זה. לדעתנו, לו היו מתקיימים יחסי עובד ומעסיק בין המערער לבין המועצה הדתית, פשיטא שהמועצה הדתית הייתה זו שצריכה לדאוג למקום מושבו ולמקום קבלת הקהל ולכל הפחות לשאת בהוצאות שהוציא המערער לשם כך (ראו גם עדותו של מר הנדל עמ' 12 לפרוטוקול הדיון)ׂ. כך, לא נעשה. כן לא הוכח קיומה של התקשרות ישירה או אחרת בין המועצה הדתית לבין המערער (ראו ע"ע 200026/98 מדינת ישראל, משרד הדתות - הרב שפירא, [פורסם בנבו] פד"ע לט 439 (2003); ע"ע 701006/98 מדינת ישראל, משרד הדתות -יחיא עמרם אלעזרא ואח', [פורסם בנבו] פד"ע לט 769 (2003) (להלן: פרשת אלעזרא); וכן פרשת עמאר).
22. עוד אציין כי להסכם הקיבוצי שנחתם ביום 8.9.05 בין המועצה האזורית חוף עזה (בפירוק), המועצה הדתית חוף עזה (בפירוק) הסתדרות העובדים הכללית החדשה שבמסגרתו הוסדרו זכויות עובדי המועצה האזורית והמועצה הדתית, צורפו רשימות מלאות של העובדים בהן. למותר לציין ששמו של המערער אינו נכלל בתוכן.
יתר על כן, במסגרת הפיצוי שניתן למערער הוגדלו אחוזי הפנסיה בשיעור של 4.5% (אשר לטענת המדינה שולמו לנבחרים מכח החלטת ממשלה ולא מכח חוק ההתנתקות) ולא בשיעורים הנקובים בהסכם הקיבוצי המיוחד מיום 8.9.05 לעובדי המועצה הדתית והמקומית (שעל פיהן היה זכאי לכאורה להגדלת גמלה בשיעור של 10% ולשישה חודשי הסתגלות). לו סברה המדינה באמת ובתמים כי המערער הוא עובד המועצה הדתית היה עליה להעניק לו לכל הפחות את הפיצוי שניתן לעובדים אלה, דבר שבחרה שלא לעשות.
--- סוף עמוד 15 ---
23. לטענת המדינה, אין לראות את המערער כמועסק על ידה משלא נתמלאו בעניינו הוראות חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959. אין לקבל טענה זו. הוראות חוק זה אינן הדרך היחידה שבה יוכר עובד כעובד במדינה. בפרשת חלר"פ (עע 79/99 הרב אברהם חרל"פ - מדינת ישראל, משרד הדתות [פורסם בנבו] (5.3.06) הכיר בית דין זה בכך שייתכנו מקרים שבהם תוכר המדינה כמעסיקתם של הרבנים, הכל לפי נסיבות המקרה הקונקרטי המובאות בפני בית הדין (ראו גם פרשת אלעזרא, פסקה 16 לפסק הדין). בענייננו, לא מצאתי כל יסוד לטענה כי המערער שימש כעובד המועצה הדתית ולטעמי, מירב הזיקות כפי שפורטו לעיל, מעידות על קשר ברור בין המערער למדינה. אין להתעלם מכך כי בעבודתו היה המערער בקשר כלשהוא עם המועצה הדתית בהיות פעילותה בדרך הטבע נושקת לתחומי פעילותו ואולם כאמור, לא מצאתי כי היה בכך כדי להקים יחסי עובד-מעסיק בין השניים.
ערה אני לפסיקת בית דין זה בפרשת אלחרר (עע (ארצי) 4222-10-13 הרב משה אלחרר - מועצה דתית שלומי, [פורסם בנבו], 18.6.2017; להלן: פרשת אלחרר) שממנה עולה לכאורה כי מעמדו של רב עיר נתון למרותה של המועצה הדתית. כך גם ערה אני להוראות סעיף 7 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב] התשל"א-1971 הקובעת כי המועצה הדתית היא המופקדת על אספקת שירותי הדת לתושביה היהודיים של המדינה בתחום הרשות המקומית, אלא שגם בפרשת אלחרר וגם בבג"ץ ראש פינה (בג"ץ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה ואח' נ' השר לשירותי דת ואח', [פורסם בנבו], 8.5.2012; להלן: בג"ץ ראש פינה) עליה מתבססת פרשת אלחרר, שאלת מעמדו של רב העיר כלל לא עמדה לדיון. ואילו במקום שבו נבחנה שאלת מעמד רב העיר ומעסיקיו, כבפרשת חלר"פ, נקבע כאמור כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ולא מן הנמנע כי רב עיר יוכר כעובד המדינה. עמדתי היא כי בפנינו אחד מאותם המקרים החריגים שבהם (כמפורט לעיל) יש להכיר ברב העיר כעובד המדינה.
24. לעניין זה מצאתי כי אין בעובדה שהמערער היה במעמד של נבחר ציבור כדי לגרוע מזכויותיו כעובד במדינה וזאת בשים לב לתכלית החקיקתית של הוראות התקנות ועל רקע הבטחת זכויותיו של רב נבחר כעובד. בעניין זה נקבע בפרשת סרוסי בעניינם של נבחרי ציבור, כי:
--- סוף עמוד 16 ---
"מערכת יחסי העבודה המודרנית מחייבת מעבר מן הדרך שנקטה הפסיקה עד כה, של קביעת חריגים למושג, לשינוי המושג עצמו, כך שהמושג יקיף גם מועסקים שלא מכוח חוזה. [...] אין ספק כי אם נסיר את דרישת הקשר החוזי, העותר הוא "עובד", שכן, אף אם הוא נבחר לתפקידו ותנאי עבודתו נקבעו בדין ולא בחוזה, הרי שהעמיד הוא את כוח עבודתו לרשות המועצה המקומית כנגד מתן תמורה והשתלב ב"מפעלה". בלשונו או בתכליתו של החוק אין דבר המצדיק במקרהו של העותר סטייה מן המושג המשפטי לפי ההגדרה שהצעתי" (דנג"ץ 4601/95 יוסף חי סרוסי - בית הדין הארצי לעבודה פד"י נב(4) 815, 844-845 לפסק הדין (1998) (חוות דעתה של השופטת דורנר)).
וכן:
"נבחר ציבור אכן איננו עובד במשמעות הקלאסית של הגדרה זו. אין ספק כי מדובר ביחסי עבודה מורכבים שמתאפיינים לעיתים גם בטשטוש הגבולות שבין מעביד לעובד. אלא שגם יחסי עבודה מורכבים אינם שוללים את הצורך של העובד להגנה על זכויותיו במקרים מסוימים".
(ראו ע"ע 1010/02 מדינת ישראל, משרד הפנים - יעקב רסמי, [פורסם בנבו] פד"ע מ 156 (2004); בג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה - הנהלת בתי המשפט, יעקב רסמי, [פורסם בנבו], 24.3.2008; ע"ע 300253/96 המועצה הדתית נתיבות - הרב בנימין כהן, [פורסם בנבו], 20.7.2005; פרופ' רות בן ישראל, "ה'נבחר' ו'בעל התפקיד על פי דין' - האמנם עובדים הם?", שנתון משפט העבודה, כרך ב' 67 (תשנ"א)).
25. הנה כי כן, מכלל האמור, משלא מצאתי כי יש לראות במערער כעובד המועצה הדתית, משנקבע כי המערער נבחר לתפקידו בדרך שבה נבחר רב עיר, ומשמורות הזיקות על קשר ברור עם המדינה, יש לראות את המערער כנבחר ציבור אשר בנסיבות מסוימות ולתכליות מסוימות ייחשב כעובד המדינה.
--- סוף עמוד 17 ---
על רקע זה יש לבחון את תביעותיו.
ב. הפסקת העבודה
26. בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית שבו פורשת הוועדה את הכשלים שבטיפול המדינה במפוני חבל עזה, סיכמה הוועדה את הגישה שבה יש לנקוט כלפיהם, בזו הלשון: "הוועדה סבורה כי התייחסות רגישה, מכבדת ו'מחבקת' אל המפונים היא מצווה בסיסית המתחייבת כלפי כל מי שזכויות האדם שלו נפגעות" (דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון מיום 6.6.10, בעמ' 486).
כך גם נקבע בענין כליף:
"בעיני, ובבחינת קל וחומר, יש לומר כי נוכח ייחודו של אירוע ההתנתקות והפגיעה הקשה שנגרמה למפונים, ראוי לפרש את הוראות החוק בכלל, ואת ההוראות המעגנות את סמכותה של הועדה המיוחדת בפרט, בדרך שיהיה בה כדי להגשים באופן מיטבי את תכלית הפיצוי שביסוד החוק. קרי - העמדתו של מפונה במצב קרוב ככל הניתן למצב בו היה לפני הפינוי" (עעמ 7792/09 כליף תעשיות בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום ההתנתקות, [פורסם בנבו] בפס' 22 לפסק דינה של הש' חיות, 16.5.2012; הדגשה שלי - י.א.ש.).
גישה זו היא שצריכה הייתה לעמוד לנגד עיני המדינה בבואה לבחון את עמדת המערער.
27. לטענת המערער, לאור מעמדו, זכות קנויה היתה בידו לעבוד עד לגיל 75 ומשלא דאגה המדינה להעברתו ולהמשך העסקתו תוך שמירה על מעמדו ומלוא סמכויותיו וזכויותיו, זכאי הוא לתשלום פיצוי בגין אובדן הזכויות. לדבריו, פעלה המדינה כלפיו תוך אפלייתו לרעה אל מול עובדי מדינה אחרים
--- סוף עמוד 18 ---
שפונו מביתם על פי תוכנית ההתנתקות ותוך אפלייתו לרעה אל מול רבנים אחרים שחל שינוי ברשות שבתחומה הועסקו אך תנאי העסקתם לא נפגעו.
28. לטענת המדינה, לא היתה למערער זכות קנויה להמשיך בעבודתו עד לגיל פרישה ומכל מקום זכות זו פגה עם ביצוע תוכנית ההתנתקות שמקורה בהחלטת ממשלה והמצדיקה את הפסקת סיום כהונתו כרב העיר; מדובר בתביעה נזיקית שאינה מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין ולחילופין, יש לראות את המערער כמי שטרם מיצה את זכות תביעתו על פי חוק ההתנתקות לקבלת פיצוי חריג ועל כן תביעתו מוקדמת מידי. עוד טענה המדינה כי ככל שמדובר בתביעה לאכיפה של יחסי עבודה, אין היא אפשרית מקום שבו למדינה אין משרה עבור המערער. נדון בטענות כסדרן.
29. ראשית נבהיר, כי דיוננו בסעיף זה אינו נסוב סביב תביעה לפיצוי נזיקי על ידי המדינה כריבון. פיצוי זה אינו מצוי בתחום סמכותו של בית הדין. העתירה שבפנינו נוגעת לפיצוי המערער על ידי המדינה בגין התנהלותה כלפיו תוך הפרת חובותיה כמעסיקתו. זו נקודת המוצא לדיוננו.
30. סעיף 15 לתקנות איו"ש קובע את המקרים שבהם תופסק כהונתו של רב מקומי. וכך הן מורות:
"רב מקומי יכהן מיום בחירתו; כהונתו תיפסק -
(א) בהגיעו לגיל 75;
(ב) בפטירתו או בהתפטרותו; ההתפטרות תהיה בכתב שיימסר לרשות המוסמכת, ותקפה כעבור 96 שעות מן המסירה;
(ג) משקבעו הרשות המוסמכת ומועצת הרבנות הראשית בישראל, על פי חוות דעת של שלושה רופאים שמינה קצין המטה לענייני בריאות במינהל האזרחי, שנבצר ממנו דרך קבע למלא תפקידו;
(ד) אם נבחר כרב ראשי לישראל או כרב ביישוב אחר בישראל או באזור מוחזק אחר;
--- סוף עמוד 19 ---
(ה) אם הורשע בעבירה פלילית ומועצת הרבנות הראשית בישראל קבעה שההרשעה אינה מתיישבת עם מעמדו של רב באזור;
(ו) אם נשיא מועצת הרבנות הראשית בישראל העביר את הרב האמור מכהונתו כאמור בתקנה 16".
הוראות התקנות באיזור יהודה ושומרון זהות לתקנות החלות בתחומי הקו הירוק בשינויים המחוייבים. לא נעלם מעינינו כי בשנת 2007 הוספה לתקנות החלות בתוככי הקו הירוק תקנה 21 שעניינה כהונת רבנים ברשויות מאוחדות. במקרה שכזה, מורה התקנה כי רב העיר יכהן ברשות המאוחדת ובמקום שבו מתייתרת משרה אחת של רב עיר תיערך בחירה בין שני הרבנים ואילו הרב שלא ייבחר יחדל לכהן כרב עיר תוך שנתיים מיום איחוד הרשויות ואולם ישמש כעובד המועצה הדתית או הרשות המקומית. ככלל, תקנות אלה אינן חלות על המערער. ראשית, מדובר בתקנה שהוספה לאחר אירוע ההתנתקות וממילא לא ניתן היה להחילה על המערער בזמן אמת (ראו לענין אי תחולה רטרואקטיבית, תקנה 24(א) לתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני ערים), תשס"ז- 2007 (להלן: תקנות 2007); בג"ץ ראש פינה, סעיף 13 לפסק הדין). יתר על כן, לא מצינו כי תקנה דומה הוספה לתקנות החלות ביהודה ושומרון (יצויין כי נספח 12 לתקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון) תשמ"א-1981 המחיל ביהודה ושומרון את ההוראות החלות בישראל כפי תוקפם מעת לעת, חוקק רק בשנת 2008 ואין בו כדי לסייע בענייננו כאן).
31. כפועל יוצא מהמסקנה שיש לראות במערער כעובד מדינה אשר חלות עליו הוראות תקנות איו"ש, לא נסתרה טענתו שלפיה לולא תוכנית ההתנתקות, לא היתה כל מניעה כי ישמש בתפקידו עד לפרישתו לגמלאות בגיל 75 (ולפחות עד לגיל 70 - על פי התקנות הרגילות). המשיבה אמנם טוענת כי למערער לא היתה זכות קנויה שכזו, אך משהגעתי לכלל מסקנה כי יש לראות את המערער במעמד של רב עיר, לא מצאתי כי טענתו זו נסתרה. כאמור, משמשרתו של המערער היתה מובטחת לו עד לגיל פרישה ומשמשרתו תלויה כולה בהחלטות המדינה, אין מקום להבחין בינו לבין עובד מדינה אחר בעל קביעות בעבודתו.
--- סוף עמוד 20 ---
תוצאה נוספת הנגזרת ממסקנה זו היא, כי יש לבחון את זכויותיו אל מול זכויות עובדי מדינה אחרים במעמדו או במצבו. מסקנה זו מעמידה את המחלוקת בין הצדדים בשאלה - האם לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות היתה חייבת המדינה בהמשך העסקתו באותם התנאים ובאותו המעמד? ולחילופין, האם נקטה המדינה כלפי המערער באפליה פסולה?
32. לטענת המדינה, טענות המערער מעלות שאלה לגבי חוקיות חוק ההתנתקות, שאלות שאינן מצויות בסמכותו העניינית של בית דין זה. הצדק עם המדינה בטענתה כי ככלל, שאלות לעניין חוקיותו של חוק ההתנתקות אין מקומן בבית הדין, אלא שבמסגרת הליך זה איננו נדרשים לשאלת חוקיותו של חוק ההתנתקות ולא לשאלת יישומו בכל הנוגע לשיעור הפיצוי שלו זכאי המערער במסגרת החוק, ודיוננו כאן נושק להוראות חוק זה רק בחלקו.
33. הוראות חוק ההתנתקות מקיפות שורה של נושאים בהם הוראות הפיצוי למתיישבים אשר פונו מבתיהם בשל תוכנית ההתנתקות. בכלל הנושאים הנדונים במסגרת החוק נקבעו הוראות שונות לעניין זכויות עובדים אשר איבדו את מקומות עבודתם כתוצאה מתוכנית ההתנתקות. על יסוד הוראות אלה טוענת המדינה כי מוצו זכויות המערער. דא עקא, הוראות סעיף 50 לחוק ההתנתקות מחריגות מתחולת החוק בכל הנוגע לתשלומי גמול הסתגלות ומענק פרישה את עובדי המדינה ואת עובדי ההוראה (שהמדינה נושאת בתשלום שכרם). ההצדקה להחרגה זו ניתנה על ידי המדינה ונתקבלה על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ במסגרת פסק דינו בבג"ץ ההתנתקות ולפיה:
"המדינה טוענת, ובצדק, כי כמעביד מוטלות עליה חובות שונות כלפי עובדיה שלה, ולפיכך מוצדקת החרגת ההסדר בעניינם מן ההסדר הכללי, מה גם שלגבי עובדיה שלה נתונה למדינה, תכופות האפשרות לשבצם מחדש במסגרת שירות המדינה - אפשרות שאינה קיימת לגבי מתיישבים שאינם עובדי מדינה (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פד"י נט(2) 481, 495 (2005)); להלן: "בג"ץ ההתנתקות"; הדגשה שלי - י.א.ש.).
--- סוף עמוד 21 ---
העולה מהאמור הוא, כי המדינה ראתה כחובתה לדאוג להמשך העסקתם של עובדיה במדינה גם לאחר פינוי הישובים (גישה העולה גם מהסכם קיבוצי מיום 13.12.93 בין המדינה לבין ההסתדרות שעניינו ביטול משרות המינהל האזרחי בחבל עזה ויהודה ושומרון וקליטת העובדים במשרות אחרות במדינה (להלן: "הסכם 1993"). ואכן, בהמשך לחובה זו נחתם ביום 5.12.2005 הסכם קיבוצי נוסף בין הממשלה לבין הסתדרות המורים (הסכם מספר 20060078) ועל פיו התחייבה המדינה לקלוט את עובדי ההוראה בהתאם להיקפי המשרה שבהם הועסקו עובר לפינוי. הסכמים נוספים (שאינם נוגעים לענייננו) נחתמו בעניינם של עובדי המועצה המקומית ועובדי המועצה הדתית.
אין חולק כי תפקידו של המערער בחבל עזה, היה תפקיד ייחודי ולא היה עובד נוסף במעמד ובתפקיד שכזה. מכאן, כי לא מן הנמנע ובהעדר התייחסות לעובדי מדינה אחרים, כי עניינו של המערער במידה מסוימת "נפל בין הכיסאות". אין בכך כדי לגרוע מחובתה של המדינה לעמוד בדיבורה בפני בג"ץ שלפיה כמעסיק מוטלות עליה חובות שונות כלפי עובדיה באופן אשר הצדיק החרגתם מהחוק. ברור הוא כי החרגתם נועדה להיטיב עם העובדים ולא לגרוע מזכויותיהם.
עוד אוסיף בענין זה, כי גם לגישת חבריי שלפיה אין לראות במדינה כמעסיקתו של המערער, הרי שבנסיבות הייחודיות שלפנינו כאשר בדומה לעובדי הוראה, נשאה המדינה במלוא שכרו של המערער (ראו עדותו של מר הנדל אשר לא נסתרה), יש לראות בהתחייבותה בפני בג"ץ כחלה גם על המערער.
34. המדינה טענה, כי המערער קיבל פיצוי בגין תקופת עבודתו כאשר בפיצוי זה נכללו מענק פרישה, דמי הסתגלות, פדיון חופשה, והגדלת אחוזי הפנסיה ועל כן עילת תביעתו של המערער מוצתה בגדר חוק ההתנתקות. לא מצאתי לקבל טענה זו. אמנם אין להתעלם מכך כי בשל המחלוקת בין הצדדים בנוגע למעמדו של המערער, פנה המערער בתביעות לתשלום זכויות על פי חוק ההתנתקות וכן בבקשה לגמלה, אך לא נסתרה גרסתו כי פניותיו נעשו אך על מנת שזכויותיו לא תפגענה שכן המדינה לא היתה מוכנה להקפיא את המועד עד להשלמת הליך זה, וכי לא היה בהן משום ויתור על טענותיו. על רקע עדותו
--- סוף עמוד 22 ---
של המערער, אף אני לא ראיתי בפניות אלה כוויתור מצד המערער על זכויותיו אלא כניסיון להקטנת הנזק בלבד ואליהן אתייחס בהמשך.
35. יתר על כן, משסבורה אני כי מסגרת המחויבות של המדינה כלפי המערער חורגת מתחום הוראות חוק ההתנתקות ואינה נוגעת למסגרת הפיצוי הקבועה בחוק זה, אין מקום לטענה זו. בית המשפט העליון ביטל את סעיפי ייחוד העילה בחוק ההתנתקות (סעיף 134 לחוק ההתנתקות; סעיפים 193-195 לבג"ץ ההתנתקות) וקבע מפורשות לעניין זכויות העובדים כי: "ההסדר הקבוע בחוק אינו עומד לבדו. הוא מתווסף לזכויות המוקנות לעובדים לפי הדין הכללי" (סעיף 364 לבג"ץ ההתנתקות). אשר על כן, דין טענה זו להידחות.
ג. טענת האפליה
36. משקיבלתי את עמדת המערער כי יש לראות בו בנסיבות העניין כעובד המדינה, יש לבחון את עניינו ביחס לעובדי המדינה האחרים. לטענת המערער, נקטה המדינה כלפיו באפליה פסולה.
בפרשת רקנט הבהיר בג"ץ את מושג השוויון וקבע כי משמעו "יחס שווה אל בני אדם, אשר אין ביניהם שוני שהוא רלוונטי לעניין נושא השוויון". עוד קבע בג"ץ כי בחינת טענת שוויון מחייבת שתי בדיקות נוספות. האחת, מהי קבוצת בני האדם שכלפיה נדרשת ההתנהגות השוויונית. השנייה, כיצד יש לנהוג על מנת לקיים את השוויון בין הפרטים הנכללים בקבוצה שהנורמה חלה עליה (דנג"ץ 4191/97 אפרים רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י נד(5) 330, 345-346 (2000); ראו עוד לעניין פגיעה בשוויון בג"ץ 2911/05 משה אלחנתי נ' שר האוצר, [פורסם בנבו], 15.6.2008).
בטענותיו נסמך המערער על שניים. האחד, השוואתו לעובדי מדינה אחרים שמשרתם בוטלה עקב תוכנית ההתנתקות. השני, השוואתו לרבנים אחרים אשר משרתם בוטלה כתוצאה מאיחוד רשויות. בשני המקרים מצאתי כי המערער קופח בזכויותיו.
37. באשר לעובדי מדינה אחרים שפונו מביתם במסגרת תכנית ההתנתקות - לטענת המדינה, משמעות דרישת המערער שהמדינה תאתר עבורו תפקיד שווה
--- סוף עמוד 23 ---
ערך לתפקידו הקודם הן בשכר, הן במעמד, היא אפלייתו לטובה והחרגתו מכלל העובדים או הנבחרים שעליהם חל חוק ההתנתקות. אין לקבל טענה זו.
ראשית, בעמדתה שהוגשה לבג"ץ במסגרת בג"ץ ההתנתקות, ציינה המדינה בזו הלשון:
"אין חולק על חובתה של המדינה מכוח דיני העבודה כלפי עובדיה. ואולם בשל שוני זה בין החבויות הוחרגו מתחולת ההסדר שנקבע בחוק עובדי המדינה (כן הוחרגו עובדי הוראה נוכח מעורבותה של המדינה בהסכמים הקיבוציים המסדירים את העסקתם ונוכח העובדה שהיא אף מממנת את שכרם). מעבר לכך, דרך המלך לגבי עובדי מדינה ועובדי הוראה תהיה ככל הנראה שיבוץ מחדש. מטבע הדברים, יכולה המדינה לטפל בשיבוץ מחדש של עובדיה או של מי שהיא מממנת את שכרם [...] אף מטעם זה היה מקום להחריג את עובדי המדינה ואת העובדים שהמדינה מממנת את שכרם מתחולת ההסדר שנקבע בחוק ולקבוע ביחס אליהם הסדרים יחודיים לטוב ולרע. נוכח הדברים האמורים, המדובר בהבחנה מותרת בין שונים ולא באפליה פסולה..." (סעיף 332 לתגובת המדינה לבג"ץ; הדגשה שלי - י.א.ש.).
כאמור, במסגרת ההסכם הקיבוצי שעניינו עובדי הוראה, ובמסגרת הודעתה לבג"ץ, התחייבה המדינה להמשיך ולהעסיק את עובדיה, לדאוג לשיבוץ הולם בתפקידים ובהיקף עבודה דומה לאלה שבהם עבדו טרם ביצוע תוכנית ההתנתקות, תוך שמירה על תנאי העסקתם, וזאת לכל עובדיה ולאלה שהיא מממנת את שכרם (וכאמור המערער נמנה עם עובדים שהמדינה מממנת את שכרם). כך גם עולה מהוראות הסכם 1993. לא היה מקום להבחין בינם לבין המערער דנן. משלא עשתה המדינה דבר לשיבוצו באותו תפקיד ובאותה רמת שכר, הפלתה בינו לבין עובדיה האחרים.
--- סוף עמוד 24 ---
שנית, מעבר לטענות בעלמא, המדינה לא הצביעה על איש שדומה במעמדו ובתנאיו למעמדו של המערער ואשר תנאי עבודתו לא נשמרו. שני הרבנים ששמותיהם הועלו על ידי המדינה (הרב אלנקווה והרב בר חן) לא היו במעמד רבנים נבחרים אלא במעמד של רב על פי מינוי, ובניגוד למערער הם הועסקו על ידי המועצה הדתית. כך גם לגבי ראש המועצה המקומית, סגנו וראש המועצה הדתית, אלה עומדים לבחירה מחודשת אחת ל-4 שנים ואין להם כל זכות קנויה להמשיך בתפקידם עד לגיל מסוים, כפי שהיה למערער ועל כן אין יסוד להשוואתו אליהם.
38. המדינה מוסיפה וטוענת כי תוכנית ההתנתקות מהווה עילה מספקת להפסקת הכהונה. גם טענה זו דינה להידחות. תוכנית ההתנתקות גרמה לאובדן מקומות עבודה של עובדי מדינה נוספים ואף על פי כן, מצאה המדינה מקום להתחייב להמשך העסקתם של עובדיה. לא מצאתי כל יסוד לאבחנה בין המערער לבין עובדים שכאלה.
39. גם השוואת המערער לרבנים אחרים שמעמד הרשות שבו עבדו השתנה, מעלה כי הצדק עם המערער בטענתו. מהעובדות שהובאו על ידי המדינה בפני בית הדין האזורי עולה כי משנבחרו רבנים (כגון בכינורות, עתלית ובמנחמיה) כרבני עיר, גם כאשר השתנה מעמדה המשפטי של הרשות שבתחומה הועסקו ממועצה מקומית הזכאית לרב עיר לוועד מקומי במסגרת מועצה אזורית, לא נפגעו תנאי העסקתם של אותם רבנים (ראו הודעת המדינה מיום 23.5.10).
המדינה טענה כי עניינו של המערער אינו דומה לעניינם של אותם רבנים שכן לא נבחר כרב עיר. משדחיתי טענה זו, נשמט הבסיס לטענת המדינה בעניין זה.
40. עוד טענה המדינה כי המערער קיבל פיצוי כנבחר וזאת מכח חוק ההתנתקות.
יובהר כי המקרה שבפנינו, חריג שבחריגים הוא. אין מדובר ברב שמשרתו התייתרה בשל איחוד רשויות או ברב שחדל מלתפקד אלא באדם שכתוצאה מהחלטת הממשלה חרב עליו עולמו תוך שאיבד את ביתו, את עבודתו ואת כל מסגרת חייו בעשרים השנים שקדמו להחלטה. כאמור, איננו דנים בחוקיות חוק ההתנתקות אלא בהתחייבות המדינה בפני בג"ץ כי עובדיה שלה ושל אלה שהיא אמונה על מימון שכרם, לא יקופחו שכן תדאג לשבצם במקומות עבודה
--- סוף עמוד 25 ---
על פי היקף משרתם ותנאי עבודתם עד לאותו המועד. בעניינו של המערער, כשלה המדינה ממילוי התחייבותה זו.
ד. ההסתמכות
41. טענת ההסתמכות - המערער טען כי במהלך השנים הוצעו לו הצעות עבודה שונות כדיין או כרב עיר אשר מובטחות מפני פיטורים, אך הוא בחר לדחותן תוך שהסתמך על בחירתו לתפקיד שבו, כך סבר, מובטחת העסקתו עד לגיל 75. לטענת המערער, המדינה פגעה באינטרס ההסתמכות שלו ובשל כך, עליה לפצותו בשל אובדן הכנסותיו. בעניין זה, לכאורה, אין המערער שונה מכל תושב אחר אשר פונה מביתו בהתאם לתוכנית ההתנתקות אשר ערבלה את מסלול חייו. אלא שכאמור, בהיות המערער רב עיר יש יסוד לטענתו שלפיה יכול היה להסתמך על בחירתו לתפקיד סטטוטורי וכי כל עוד לא מתקיימות העילות הקבועות בדין, פרנסתו מובטחת עד לגיל הפרישה. משתוכנית ההתנתקות גרמה למערער לאובדן משרתו, ועל יסוד התחייבות המדינה בפני בג"ץ, רשאי היה לסבור כי המדינה תדאג לו לתפקיד הולם במקום אחר. סברה זו מתחזקת על רקע התחייבות המדינה בפני בג"ץ וממילא מחזקת היא את הסתמכותו של המערער.
ה. השימוע
42. באשר לטענה בדבר אי קיום שימוע - אין חולק כי לא נערך למערער שימוע טרם קבלת החלטה בעניינו. לטענת המדינה לא היה מקום לערוך שימוע. ראשית, משום שכלל לא פוטר אלא עבודתו הופסקה בשל תוכנית ההתנתקות. שנית, לעמדתה, לא היה המערער עובד מדינה אלא עובד המועצה הדתית שעניינו מקבל פתרון במסגרת הוראות חוק ההתנתקות.
לטעמי, עובדת הפסקת עבודתם של עובדי המדינה כתוצאה מתוכנית ההתנתקות, כלל לא היתה מובנת מאליה לאור התחייבותה של המדינה בפני בג"ץ. מכאן, ככל שהמדינה לא רצתה לשבץ את המערער לתפקיד הולם, היה עליה לערוך שימוע כדין. דווקא בנסיבות העניין שבפנינו, סבורה אני כי לו היתה המדינה מקיימת הליך של שימוע, יתכן והיתה משתכנעת לבחון נכונה
--- סוף עמוד 26 ---
את מעמדו החריג של המערער ולמצוא לו פתרון, דבר אשר יכול היה לחסוך שנים רבות של עוגמת נפש (ראו ע"ע 14039-07-11 חנה סולטני - משרד החינוך, [פורסם בנבו] סעיף 100 לפסק הדין, ניתן ביום 19.12.13). כאמור, בהעדר השימוע, לא ניתנה כל הזדמנות לנסיון שכזה.
הסעד הראוי
א. סעד האכיפה
43. האם יש מקום לאכיפת העסקתו של המערער על ידי המדינה?
במסגרת פניות המערער למדינה טרם הגשת התובענה נשוא ההליך ציינה המדינה במכתבה מיום 17.10.07, כי החלטת הממשלה 4643 אישרה תקצובן של משרות רבנים בתקן של "רב ישוב" בלבד ומששימש המערער כרב נבחר אשר עלות העסקתו גבוהה מהתקנים המוקצים, עומדת בפניו האפשרות של פרישה לגמלאות בלבד או יחד עם מינוי כ"רב ישוב" בשכר מופחת, וכי לא ניתן להחיל עליו את מסגרת ההעסקה הקודמת. אינני סבורה כי בכך יצאה המדינה ידי חובתה כדי הפטרה מההתחייבות שניתנה בפני בג"ץ.
44. בפרשת מינסקי קבע בית דין זה לעניין סעד האכיפה:
"ככלל, למעסיק הפררוגטיבה לנהל את מפעלו על הצד הטוב והמועיל ביותר לפי הבנתו ושיפוטו. אולם, הפררוגטיבה הניהולית המיישמת את סעד האכיפה 'אינה פרוצה לכל רוח ולא תהא נתונה לגחמה של המנהל. החלטה ניהולית לעולם תהא כפופה לדרישת הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות' ... בבואו ליישם סעד אכיפה והשבת העובד לעבודתו, יביא המעסיק בחשבון שיקוליו את צרכי העובד, התאמתו וכישוריו לתפקיד; את השינויים שחלו במקום העבודה במהלך הטבעי של הדברים, וצרכי המעביד. על רקע זה, יישום סעד האכיפה יכול וייעשה בדרך של שינוי הגדרת התפקיד. זאת, הן
--- סוף עמוד 27 ---
בשיבוצו של העובד לתפקיד ההולם את מכלול הצרכים, והן בהעברתו לתפקיד אחר מזה ששימש בו.
בית הדין יבחן, בכל מקרה על פי נסיבותיו, האם ישום סעד האכיפה נעשה באופן שיש בו מענה סביר ומידתי לאינטרסים של העובד ושל המעסיק והאיזון שנעשה במשקלם של אינטרסים אלה בכללותם" (עע 597/06, 604/06 הרב יוסף מינסקי - משה סלומון, [פורסם בנבו], 15.7.2007).
צודקת המדינה בטענתה כי משרתו של המערער היתה בעלת זיקה גאוגרפית שאינה קיימת עוד ועל כן קיים קושי באכיפת יחסי העבודה. אולם, בראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי עלה כי המדינה נכונה היתה לתקצב תקן של "רב פזורת גוש קטיף" שיטפל במתיישבים שפונו ופוזרו בישובים שונים ואשר עקב הפינוי מצויים בקשיים עצומים (ראו לעניין רבנים החולשים על שטח גאוגרפי גדול תוך ייחוד האוכלוסייה שבטיפולם כדוגמת רב יהדות אתיופיה). לדברי המערער (וגרסתו זו לא נסתרה), מבצע הוא עבודה זו בפועל הגם שאינו מקבל כל תמורה בעבורה. לטענת המערער, הצעה זו לא התגבשה לכלל הסכמה על רקע כוונת המדינה למנות לתפקיד אדם אחר אשר המפונים התנגדו למינויו והתנגדות זו הובילה בסופו של יום לביטול הכוונה ליצירת תקן משרה.
המדינה לא הכחישה כי משרה זו נבחנה על ידה אך טענה כי הוחלט שלא לאיישה שכן קיים נסיון לשקם את אנשי גוש קטיף בהשתלבות ביישובי הקבע. לא מצאנו מקום להדרש לסיבה שבשלה החליטה המדינה בסופו של יום שלא לאייש משרה זו ומכל מקום זו לא הוכחה. אם כי בחלוף השנים, ספק אם טענתה של המדינה עומדת במבחן המציאות (ראו בהרחבה דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון מיום 6.6.10).
עיקרו של דבר, דומה כי לא יכול להיות חולק כי לו רצתה המדינה, יכולה היתה להעביר את התקן שבו הועסק המערער ולהתאימו למציאות הקיימת ולמצער, לאור התחייבותה בפני בג"ץ, היה עליה לשקול לעשות כן או למצוא
--- סוף עמוד 28 ---
בעבורו תקן אחר שבו ניתן לשבצו. המדינה לא הסבירה מדוע לא עשתה כן, כמו גם מדוע לא מצאה מקום להפעיל את ועדת החריגים לעניינו של המערער. לדברים אלה יש להדרש בבואנו לבחון את זכותו של המערער לפיצוי בגין אובדן זכויותיו עקב אי שיבוצו.
45. לגופו של עניין, אין חולק כי לא מדובר במקום עבודה אשר שריר וקיים ואין מדובר בשאלה האם לאכוף על המעסיק את יחסי העבודה במקום נתון, אם לאו. אלא מדובר במקום העסקה שאינו קיים עוד ובתקנים שאינם בנמצא. משכך, שאלת אכיפתם של יחסי העבודה אינה עומדת על הפרק והסוגיה שלה נדרשים אנו היא האם יש לחייב את המדינה בתשלום פיצוי ובאיזה שיעור.
ב. הפיצוי
46. באשר לפיצוי הראוי - המערער הציג בפני בית הדין האזורי ראיות שמהן עולה כי ההפרש בין השכר שהשתכר ערב ההתנתקות לבין צירוף הגמלה המשולמת לו בגין עבודתו עד להתנתקות ושכרו כרב היישוב ניצן, עולה כדי הסך של כ-6,059 ₪ לחודש ואשר ממועד הדיון ועד למועד פרישתו צפוי לעמוד על
כ-900,000 ₪. עוד טען המערער כי נגרם לו נזק באובדן זכויות הנלוות להעסקתו והכוללות בין היתר הפרשי הפרשות לקרן השתלמות וקופת גמל, זכויותיו הפנסיוניות, דמי אחזקת רכב ועוד. בנוסף טען המערער כי מעמדו נפגע וכי הוא מכהן במשרה שאינה צמיתה ואינה מהווה תחליף ראוי לרב אזור גוש קטיף. טענותיו אלה לא נסתרו.
47. הגישה הראויה שעל המדינה היה לנקוט בה, הותוותה בבג"ץ ההתנתקות. וכך נקבע שם:
הכלל הבסיסי בפיצוי על נזק הינו כי הפיצוי נועד להחזיר את המצב לקדמתו (restitutio in integrum). זהו אחד מאותם 'עקרונות-יסוד ודוקטרינות ששיטת המשפט כולה ספוגה בהם... אמורים [הם] לשמש, ומשמשים הם בידינו, כלי-מלאכה, ועושים אנו בהם בחיי היומיום ליישומו של צדק במשפט'... בתי-המשפט ראו בעיקרון זה "עקרון גג"
--- סוף עמוד 29 ---
(רע"א 2371/01 אינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ [פורסם בנבו] (להלן – פרשת אינשטיין), בעמ' 792). מטרתו של הפיצוי, על-פי גישה זו, הינה להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון בעת הפגיעה, לולא הפגיעה ... לעתים העמדת הנפגע באותו מצב שבו היה נתון בעת הפגיעה לולא הפגיעה היא בלתי אפשרית. כך בוודאי במצבים שונים בתחום דיני הנזיקין [...] כך גם בתחומים רבים אחרים, כגון הפקעות. במצב דברים זה יש להעמיד את הניזוק, במונחים כספיים, קרוב למצב שבו היה נתון בעת הפגיעה בזכות לולא הפגיעה. '... בהיעדר יכולת להשיב מצב לקדמותו בעין יעשה המשפט להשבת מצב לקדמתו קרוב ככל-הניתן להשבה בעין (cy-près), ובהיעדר יכולת לעשות אפילו כך, ישמש הסולבנט האוניברסלי - הכסף - תחליף להשבת המצב לקדמתו" (השופט מ' חשין בפרשת דבש, בעמ' 99). פיצוי הניתן בדרך זו הוא פיצוי נאות והוגן. זוהי גם מטרת הפיצוי לפי חוק יישום ההתנתקות. סעיף 1(2) לחוק קובע:
מטרת החוק:
1. חוק זה מטרתו להסדיר את הענינים שלהלן, לשם יישום תכנית ההתנתקות:
(1) ...
(2) מתן פיצויים הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של הענין, מאוצר המדינה, לזכאים לכך לפי חוק זה;
..'
אכן, פיצוי 'מלא', פיצוי 'נאות', פיצוי 'הוגן', החזרת המצב לקדמתו - כל אלה חד הם" (סעיף 138 לפסק הדין).
כאמור, בית המשפט העליון קבע כי אף שקיים ספק אם מבנה מערך הפיצוי ממלא אחר עקרונות אלה, לא מצא הוא מקום להתערב בשיעורים שנקבעו בחוק (בג"ץ ההתנתקות). אלא שבחינתנו אנו אינה במתחם גבולות חוק ההתנתקות אלא מחוצה לו וזאת משבחרה המדינה להוציא את עובדיה ואת
--- סוף עמוד 30 ---
אלה שהיא מממנת את שכרם מתחולת החוק מתוך כוונה לשמור על מעמדם ותנאי העסקתם, כפי שפירטנו לעיל. התחייבות המדינה אינה אות מתה אלא יש ליצוק בה תוכן. משלא מילאה המדינה אחר התחייבותה, העקרונות הבסיסיים של העמדת המפונה, עובד המדינה (והדומים לו), על מצבו הקודם, היא שעומדת כנר לרגלי בבחינת שיעור הפיצוי.
48. בבואי לבחון את הפיצוי ההולם את הפגיעה שנפגע המערער, תוך שאני לוקחת בחשבון את מעמדו שנפגע, את מורכבות הנסיבות וחריגותן, ואת האמצעים שבהם יכולה היתה המדינה לנקוט למניעת הפגיעה במערער אך היא בחרה שלא לעשות כן, בהתחשב בכך שהמערער הקטין את נזקו מחד גיסא (בכך שהחל לעבוד כרב הישוב ניצן בשכר נמוך בשיעור ניכר משכרו הקודם) ובהתחייבות המדינה מאידך גיסא, ועל רקע הגישה שהותוותה בבג"ץ ההתנתקות, מצאתי כי הדרך הנכונה היא השוואת מעמדו ותנאיו של המערער לתנאי העסקתו של רב העיר בתחומי הקו הירוק.
49. בעניינו של המערער, קבוצת השוויון שביחס אליה יש לבחון את זכויותיו הם רבני העיר בתוככי הקו הירוק ולענין זה אין נפקא מינא האם הועסק המערער כעובד מדינה או כעובד המועצה הדתית אשר המדינה נכנסה בנעליה. בחינת הודעות המדינה (מיום 28.4.2010 ומיום 24.5.2010) לגבי רבנים שנבחרו כרבני ערים ברשויות שהפכו מרשות מקומית לאיזורית (בענין מנחמיה, כינורות ועתלית) מעלה כי הגם שמעמד הישוב השתנה, תנאי שכרם לא נפגעו והם המשיכו לקבל שכר ותנאים נלווים כרבני ערים. מכאן, כי בתקופה הרלוונטית יתכנו מקרים שבהם ימשיך רב לקבל שכר כרב עיר הגם שמעמד הישוב שבו הוא מכהן השתנה. בנסיבות היחודיות במקרה שבפנינו, בהינתן התחייבות המדינה בפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, במכלול הנסיבות הסובבות את העסקת המערער כמפורט לעיל, ובצירוף העובדה שהמערער ממשיך לכהן כרב בישוב שקלט את מתיישבי גוש קטיף, היה זה מן הראוי להמשיך ולשלם למערער את שכרו כמקודם.
לא נעלם מעיני כי בשנת 2007 תוקנו הוראות תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר) התשס"ז-2007. בתקנות אלה נקבע כי מקום שבו שכתוצאה משינויים במעמדה המשפטי של הרשות אשר הובילה לכך שכהונת רב עיר
--- סוף עמוד 31 ---
התייתרה, "יחדל [הרב] לכהן כרב עיר כמשמעותו בתקנות אלה לאחר שנתיים מיום איחוד הרשויות, ואולם אין בכך לפגוע במעמדו כעובד המועצה הדתית או הרשות המקומית, לפי העניין" (תקנה 21(ב) לתקנות). משמעות הדבר שהרב שמשרתו התייתרה כתוצאה משינוי מבני של הרשויות ואינו ממשיך למעשה לכהן כרב עיר אלא בתואר בלבד, יהא זכאי לשכר עבודה כרב העיר במשך שנתיים ימים לפחות, גם אם אינו מבצע כל עבודה שהיא. לא מצאתי מקום להחיל הוראות אלה בענייננו. ראשית בשל העובדה שהוראות אלה לא היו קיימות במועד הקובע בשנת 2005 והן אינן חלות על המערער (כמפורט בסעיף 30 לעיל). שנית, משום שאין חולק כי המערער ממשיך ליתן שירות כרב מן המניין (בדומה לרבני עתלית מנחמיה וכינורות).
על יסוד האמור, עמדתי היא כי על המדינה היה להשלים הפרש השכר בין שכרו כרב הישוב ניצן והגמלה שהוא מקבל לבין השכר שלו היה זכאי כרב עיר מן המנין. המערער העמיד את הפרשי השכר על הסך של 6,059 ₪ לחודש וטענתו זו לא נסתרה (ואף נתמכת בתלושי השכר). משכך, הנני סבורה כי על המדינה לשלם למערער בנוסף לגימלתו החודשית סך של 6,059 ₪ (נכון לחודש אוגוסט 2005). הסכומים שלהם זכאי התובע למועד שעד למתן פסק הדין ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד הקבוע לתשלום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל והחל ממועד מתן פסק הדין יתווסף סכום זה לתשלומי הגמלה של התובע וזאת עד למועד הגיעו לגיל 75.
למעלה מן הצריך אוסיף, כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי יש להקיש מעניינם של הרבנים עליהם חלות תקנות 2007, כקבוצת שוויון רלוונטית, היה מקום להעניק למערער לכל הפחות פיצוי המבוסס על שכר של שנתיים ימים על בסיס השכר הקובע כפי שהוצג בפנינו בתלושים לחודש יוני 2005. בסיס זה מעמיד את שיעור הפיצוי על סך של 674,568 ₪ (28,107 ₪ * 24 חודשים) נכון לחודש אוגוסט 2005 ובתום אותם שנתיים ימים, להשוות את מצבו לעובדי המועצה ולהוסיף לגמלתו את אחוזי הפנסיה המוגדלים שניתנו לכל עובדי המועצה הדתית.
--- סוף עמוד 32 ---
50. במכלול השיקולים, לא מצאתי בבחינת שיעור הפיצוי כי יש מקום להפחית את הסכומים ששולמו למערער בגין דמי הפרישה ומענק ההסתגלות. סכומים אלה כלל לא הובאו בפני בית הדין ואין חולק כי הפיצוי שאותו אני פוסקת אשר אינו כולל בתוכו הפסד בגין זכויותיו הסוציאליות הנילוות של המערער, אין בו כדי להשיב המצב לקדמותו וממילא אין בו כדי להוות פיצוי מלא על אובדן המעמד ותנאים נוספים הנגזרים ממנו (לרבות תנאים סוציאליים שונים).
51. בנוסף זכאי המערער לפיצוי בגין העדר שימוע והפגיעה במעמדו. במסגרת פיצוי זה יש לקחת בחשבון כי לו הייתה המדינה עורכת למערער שימוע כדין והייתה קשובה לטענותיו בלב פתוח ובנפש חפצה, הייתה נמנעת עוגמת הנפש אשר מתווספת לתחושות הקשות הסובבות את נסיבות סיום העסקתו וייתכן כי הצדדים היו מוצאים פתרון הולם. את הפיצוי ברכיב זה הנני מעמידה על הסך השווה ל-9 משכורות בסך כולל של 252,963 ₪ (נכון לחודש אוגוסט 2005).
על יסוד האמור, לו תשמע דעתי, יש להעמיד את הפיצוי בגין הפרת התחייבות המדינה, אפליית המערער והפגיעה במעמדו על הפרשי שכר בסך של 6,059 ₪ לחודש (נכון לחודש אוגוסט 2005) עד להגיעו לגיל 75 ובנוסף סך כולל של 252,963 ₪ בגין הפרת זכות השימוע.
גרם הפרת חוזה
52. לטענת המערער, טעה בית הדין קמא בקביעתו לגבי קיומה של עילת גרם הפרת חוזה שכן זו קיימת גם כאשר לא מתקיימים יחסי עובד מעסיק בין העובד ובין מי שנטענת כלפיו הטענה וקביעת בית הדין האזורי בהיבט זה, מעקרת מתוכן את עילת גרם הפרת חוזה. המדינה מנגד תומכת בקביעת בית הדין האזורי.
53. הצדק עם המערער בטענתו שלפיה עילת גרם הפרת חוזה מתקיימת גם בין צדדים שאין ביניהם יחסי עובד מעסיק. בית הדין האזורי קבע כי נקודת הכובד הדומיננטית של עילת התביעה אינה בקיומם של יחסי עובד-מעסיק אלא בהחלטת הממשלה בדבר תוכנית ההתנתקות. עובדה אשר מעמידה את
--- סוף עמוד 33 ---
טענות המערער על חוקיות חוק ההתנתקות. בית הדין נסמך בקביעתו זו על סעיף 16.3 לתצהירו של המערער שם נאמר:
"מדינת ישראל כמי שקיבלה ויישמה את תוכנית ההתנתקות, מחוייבת להעמיד אותי במצבי ערב יישום תוכנית ההתנתקות ומחוייבת לכך כי מעמדי ושכרי לא ייפגעו בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות. בקבלת ההחלטה בדבר עקירת ישובי גוש קטיף ובחקיקת החוק, מדינת ישראל היא זו אשר הביאה לעקירת גוש קטיף, לפירוקה של המועצה האזורית חוף עזה ולפיטורי. ברור כי החלטתה של המדינה על עקירת גוש קטיף היא הסיבה היחידה לכך שנאלצתי לסיים את תפקידי. לענין זה אציין כי במהלך הדיונים שהתקיימו בבית הדין, העלתה המדינה את הטענה כי אני עובד של המועצה הדתית, מעבר לכך שטענה זו אינה נכונה לגופה, הרי שבכל מקרה, גם לשיטת המדינה בדבר זהות המעסיק שלי, הרי היא זו אשר גרמה להפרת ההסכם עימי ולפיטורי בכך שקיבלה את ההחלטה על עקירת גוש קטיף."
54. בענין זה מצאנו כי יש לדייק. המערער אינו טוען כנגד חוקיות חוק ההתנתקות ולא לעניין השלכות החוק עליו או לנזק בגין פגיעה רכושית הנובעת מהוראות החוק. טענות המערער נוגעות לפגיעה שעניינה הפסד מקום עבודתו ו/או עיסוקו של המערער עקב חוק ההתנתקות ותוך הפרת התחייבויות המדינה כלפיו. פגיעה זו נוגעת ל"סכסוך עבודה" ואין היא שונה מטענה כלפי צד שלישי שבמעשיו גרם לפגיעה או להפרה של חוזה בין עובד למעסיקו אשר מצויה בבירור בגדר הוראות סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין.
השאלות הנגזרות מכך הן שתיים: האחת, האם מוצתה העילה במסגרת חוק ההתנתקות. השנייה, האם זכאי התובע לסעד הנתבע על ידו בעילת גרם הפרת חוזה.
--- סוף עמוד 34 ---
55. סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה קבועה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 הקובעת כהאי לישנא:
"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];
(1א) ...
(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה;"
עילת גרם הפרת חוזה (הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין) מצויה בגדר סמכותו העניינית הייחודית של בית דין זה מקום שהיא "בקשר לסכסוך עבודה". בעניין זה יש להדגיש כי בכל הנוגע לתובענות המפורטות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, ולהבדיל מתובענות שעניינן סעיף 24(א)(1) לחוק, אין מדובר בהכרח בצדדים לחוזה העבודה ולא נדרש כי ישררו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים להתדיינות (ראו דב"ע נא/3-156 יעקב סימס - בנימין יוחננוף, [פורסם בנבו] פד"ע כד 199, 205 (1992); דבע לה/3-51 ד"ר יעקב ג'ון הראון - יעקב קפלן, [פורסם בנבו] פד"ע ז 13, 20 (1982)). להיפך, ברוב המקרים יהיה המפר את חוזה העבודה, אחד הצדדים ליחסי העבודה ואילו "הגורם להפרה" יהא צד שלישי מעורב.
56. משכך, הסוגיה שאותה יש לבחון היא האם מדובר ב"סכסוך עבודה"?
כעיקרון, התשובה היא חיובית שכן מדובר בהחלטה שהביאה להפרת חוזה עבודה ולאובדן זכויות הנובעות מחוזה זה. עם זאת, היות תוכנית ההתנתקות גורם להפסקת יחסי העבודה בין הצדדים מקורה בפעולות המדינה כריבון ולא כמעסיק ואין לערבב בין השניים. מכאן נגזרת השאלה האם ניתן לתבוע את הריבון בגין הוראת חוק אשר הביאה לסיכול חוזה העבודה? לטעמנו, התשובה לכך היא שלילית.
--- סוף עמוד 35 ---
57. הזכויות הנובעות בגין הפרת חוזה העבודה (שלא במסגרת יחסי עובד-מעסיק) הוסדרו במסגרת חוק ההתנתקות וככל שלמערער טענות כנגד המדינה כריבון, לענין חוקיות חוק ההתנתקות ו/או פגמים שנפלו בהוראות הפיצוי שנקבעו בו, אין בית דין זה המסגרת המתאימה לבחינת טענות אלה. ככל שטענת המערער היא לפיצוי בגין גרם הפרת החוזה על ידי המדינה כריבון הרי שהוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 קובעות:
"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה"
משפעלה המדינה בביצוע תוכנית ההתנתקות על פי חוק ההתנתקות, ולאור הוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים, דין תביעת המערער לפיצוי בעילה של גרם הפרת חוזה שהיא עוולה נזיקית, להידחות.
אחרית דבר
58. סיכומו של דבר - על יסוד כל האמור, לו תשמע דעתי, דין הערעור להתקבל בחלקו. טענת המערער כי זכאי הוא לפיצוי בגין אובדן משרתו וזכויותיו ובגין הפרת התחייבות המדינה כלפיו, אפלייתו, העדר השימוע והפגיעה במעמדו - מתקבלת ועל המדינה לפצותו בסך של 6,059 ₪ לחודש (נכון לחודש אוגוסט 2005) עד להגיעו לגיל 75. הסכומים בגין העבר ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הזכאות לכל תשלום ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם המדינה למערער סך כולל של 252,963 ₪ בגין הפרת זכות השימוע. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.05 ועד לתשלום המלא בפועל.
טענת המערער כי זכאי הוא לפיצוי מכח עילת גרם הפרת חוזה - נדחית.