באשר לסטייה של בית המשפט העליון מתקדימיו שלו, קבע הנשיא ברק (כתוארו דאז) בבג"ץ עוף העמק כך:
'מקובל עליי, כי מקום שפסק-דין קודם של בית-משפט זה אינו נכון, יש לסטות ממנו..... במצב דברים זה אין השופט רשאי שלא לסטות מההחלטה הקודמת. חובתו "המוסרית והמשפטית" גם יחד היא לתקן את הטעות ולהעמיד הלכה על נכונותה'...
..."
בהמשך הדברים מביא השופט פליטמן מתוך פסיקת בית המשפט העליון את השאלות "שעל שופט הבא לסטות מתקדים מחייב לשאול עצמו", ובהן שאלות אלה:
--- סוף עמוד 54 ---
"א. באיזו מידה משוכנע השופט, כי ההלכה שנקבעה בתקדים הקודם הינה מוטעית? בה במידה שהשופט בטוח בעמדתו בנדון, הרי גוברת הזכות והחובה לעמוד על דעתו....
ב. מהי התוצאה המעשית של פסק הדין, בו שוקל השופט לצרף את דעתו לעמדה שאינה מקובלת עליו, ביחס למתדיינים באותו משפט? באיזו מידה סבור השופט, שעלול להיגרם עיוות-דין כתוצאה מ'ההליכה בתלם'?
ג. מהי התקלה הציבורית העלולה להיווצר בשל אי הוודאות לגבי המצב המשפטי בסוגיה הנדונה, ומהי חומרתה של תקלה אפשרית זו לעומת התקלה שבהשארת אותה הלכה, הנראית לשופט שגויה, בתוקפה?
ד. האם יש להלכה בה מדובר, לדעת השופט הנוגע בדבר, נגיעה ל'ציפור הנפש' של שיטת המשפט שלנו? בה במידה שתשובת השופט על שאלה זו היא בחיוב, הרי תתחזק אצלו ההכרה, כי לא רק רשאי הוא במקרה כזה לחרוג מתקדים קודם, הנראה לו מוטעה, אלא מחובתו לעשות כן.
ה. האם המדובר בהלכה שהכתה שורשים במשך תקופה ממושכת ושציבור המשפטנים והמתדיינים הפוטנציאליים נהג על פיה כל אותה עת, או שמא שנוי הנושא במחלוקת והובעו בעניין דעות לכאן ולכאן?
ו. וכפי שהזכרתי לעיל, תיתוסף לכל הנקודות האלה לבסוף גם השאלה, האם ניתן פסק הדין הקודם על-ידי הרכב רגיל של בית המשפט, או שמא ניתן על-ידי הרכב מורחב, שהורכב לצורך קיום 'דיון נוסף' או בשל חשיבותה של ההלכה השנויה במחלוקת?'...."
67. בשים לב לאמות המידה שהותוו בפסיקה באשר לסטייה מתקדים מחייב וכפי שהראינו בהרחבה לעיל, ומשקריאות בית הדין לעבודה בפסקי דין לא מעטים במהלך השנים, לקבוע מנגנונים שיאפשרו את הארכת המועד להגשת ערעורים, נותרו ללא מענה, דומה כי הגיעה העת לעיין מחדש בהלכת בר אילן ובפסקי הדין שפסעו בנתיב שסללה. חרף העובדה שהלכה זו עומדת על מכונה שנים רבות, הראינו לעיל מה מקורה המשוער ומדוע אנו סבורים שהיא אינה מחויבת המציאות. כמו כן במשך השנים הובעה ביקורת – הן בבית דין זה והן בבתי הדין האזוריים[82] על המצב המשפטי הבעייתי הנובע מהלכה זו. בנסיבות אלה אנו סבורים שהותרת הלכה זו על מכונה, פוגעת בעיקרי הצדק, במובן זה שהיא מצמצמת באופן שאינו מחויב המציאות את זכות הגישה לערכאות, במיוחד כלפי אוכלוסיות מוחלשות, שממילא יש לנמנים עִמן קושי מובנה בעמידה על זכויותיהם בכלל ובגישה למימוש זכויותיהם בערכאות במועד בפרט. יודגש כי
--- סוף עמוד 55 ---
נוכח המועדים הקצרים יחסית הקבועים בתקנות המועדים לערעור ובחוק חיילים משוחררים, גם אנשים שאינם שייכים לאוכלוסייה מוחלשת כזו או אחרת עלולים למצוא את עצמם בנסיבות שונות שבעטיין תימנע מהם הגשת הערעור במועד, כך שמבחינת היקף הפגיעה בזכות הגישה לערכאות מדובר בהיקף נרחב מאד. לכך נוסיף את השאיפה להרמוניה חקיקתית כך שתקנה 125 תתפרש באותו אופן כמו התקנה תאומתה – תקנה 528 לתקסד"א. לפיכך, ועם כל הזהירות, יש להעדיף את שינוי ההלכה על פני הותרתה על כנה. ונחתום קביעה זו באמירה של בית המשפט העליון בעניין אלבר:
"עיקר העיקרים הוא, שהמשפט ייצא לאור, וכי סדרי הדין יישארו טפלים לעיקר זה כמכשיר לייעול הדיון ולא לסיכולו".
68. החשש שהובע על ידי המוסד מהצפת בתי הדין בבקשות להארכת מועד הוא חשש מובן. אך שינוי ההלכה אין משמעו היעתרות אוטומטית לבקשות מסוג זה. בקשות אלה תיבחנה בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה באשר לקיומם של "טעמים מיוחדים", על פי שיקול דעתו של בית הדין בכל עניין ועניין, ובשים לב לכלל שלפיו בקשות להארכת מועד תתקבלנה במקרים חריגים בלבד.
תקנה 125 - סיכומם של דברים - הכלל
69. לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות, הסמכות העקרונית להאריך מועד הקבוע בחיקוק, לפחות בכל הנוגע להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן והחלטות של גופים אחרים, זאת גם אם לצד המועד הקבוע בחיקוק להגשת הערעור לא נקבעה הוראה הנוגעת להארכת המועד, ובתנאי שלא משתמעת מאותו החיקוק, או מחיקוק אחר, שלילת הסמכות להאריך את המועד או הגבלתה.
70. יובהר כי במסגרת הליך זה לא נדרשנו להכריע בשאלת חלות תקנה 125 לתקנות על הגשת תובענה נגד החלטת המוסד. נזכיר, כמפורט בסעיף 54(ד) לעיל, כי בעניין פרת נדחתה הטענה כי יש להחיל את הנפסק בעניין אלבר על הגשת תובענה. שאלה זו תיוותר למועדה ובמסגרתה יהיה מקום לבחון האם אכן יש מקום לסטות מההלכה המושרשת שלפיה יש לראות במועד שנקבע בתקנות המועדים לתובענות להגשת תובענה כאמור – מועד שהוא ארוך משמעותית מהמועד שנקבע בחיקוקים השונים להגשת ערעור - משום הוראת התיישנות, ולא הוראה שעניינה "סדר הדין". לכן הארכת המועד לגביה צריכה להיבחן – אם תעלה טענת התיישנות – לפי ההוראות הקיימות בחוק ההתיישנות,
--- סוף עמוד 56 ---
המאפשרות את הארכת התקופה או עצירתה, ולא לפי אמות המידה לקיומם של "טעמים מיוחדים" כקבוע בתקנה 125. למעלה מן הדרוש נאמר רק זאת, הצורך בפשטות דיונית והטעמים שביסוד הנפסק בעניין אלבר מצדיקים להחיל על המועד להגשת תביעה ועל המועד להגשת ערעור דין שווה. אם כי, נוכח פערי הזמן לביצוע פעולות אלה (תובענה וערעור), לא מן הנמנע כי הטעמים המיוחדים שידרשו במקרה של תובענה יחפפו בעיקרו של דבר את הטעמים המצדיקים את הארכת תקופת ההתיישנות. אך כאמור, בהליך זה אין לנו הכרח לקבוע מסמרות.
תקנה 125 - סיכומם של דברים – מן הכלל אל הפרט (החיקוקים שלפנינו)
71. משזו המסקנה הכללית, יש לעבור ולבחון אם החיקוקים הרלוונטיים לענייננו, שכאמור אינם מסדירים את עניין הארכת המועדים, מהווים הסדר שלילי, אם לאו.
72. נפתח בתקנות המועדים לערעור, הרלוונטיות לעניינו של מר דולאני. תקנות אלה כוללות חמש תקנות בסך הכל, ובהן תקנה 5 שבוטלה בתיקון משנת 2010. תקנה 1 מגדירה את המונח "החלטה", תקנה 2 קובעת את המועד להגשת ערעור על "החלטה" – כיום ובמועדים הרלוונטיים לעניינו של מר דולאני מדובר על "שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער"; תקנה 3 מבטלת את התקנות הקודמות שעסקו באותו עניין; ותקנה 4 קובעת את מועד תחילת התקנות. כלומר, במסגרת תקנות המועדים לערעור, קבע מחוקק המשנה אך ורק את המועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות. לא נקבעו בצד מועד זה הוראות המאפשרות את הארכת המועד או תקנות הקובעות את זהות הגוף שלו נתונה הסמכות להאריך את המועד. מנגד, לא נקבעו הוראות השוללות את האפשרות להאריך את המועד.
73. גם בחוק חיילים משוחררים, הרלוונטי לעניינו של מר יובל, והקוצב תקופה קצרצרה בת 20 יום להגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה, אין בנמצא כל הוראה שהיא לעניין הארכת המועד להגשת ערעור כאמור או לעניין הגוף המוסמך להאריך את המועד. כמו כן התקנות שהותקנו מכוח חוק חיילים משוחררים[83] אינן כוללות כל התייחסות לעניינים אלה. גם כאן, אין בחוק או בתקנות הוראות השוללות את האפשרות להאריך את המועד.
--- סוף עמוד 57 ---
74. מה משמיעה שתיקה זו? האם מדובר בהסדרים שליליים? אנו סבורים כי לאור תכליות חוקים אלה ובהינתן ההלכות בעניין אלבר ובעניין וכט, יש לומר כי דברי החקיקה הרלוונטיים לכל אחד מהערעורים שבכותרת לא מהווים הסדר שלילי השולל מבית הדין את הסמכות הנתונה לו מכוח תקנה 125 להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה או על החלטת ועדת העררים.
75. אשר לתקנות המועדים לערעור נוסיף כי אנו ערים לניסיונות השונים שנעשו במהלך השנים להוסיף לחוק הביטוח הלאומי הוראה המקנה מפורשות סמכות לבית הדין לעבודה להאריך מועד להגשת תובענות וערעורים על החלטות שונות של המוסד מכוח חוק הביטוח הלאומי[84]. כך, למשל, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת (להלן – ועדת העבודה) אישרה ביום 26.10.2009, פה אחד, את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – סמכות בית הדין לעבודה להאריך מועדים להגשה), התשס"ט – 2009, שבמסגרתה הוצע להוסיף לחוק הביטוח הלאומי את סעיף 396א, שכותרת השוליים שלו תהיה "הארכת מועדים" והוראתו תקבע כי "בית הדין לעבודה רשאי להאריך מועדים להגשת תובענות וערעורים לפי חוק זה מטעמים מיוחדים שיירשמו". עם זאת ניסיונות אלה טרם הושלמו לכדי דבר חקיקה של הכנסת. נראה כי תחת תיקון חוק הביטוח הלאומי, הוכפלו במהלך אחד, כחודשיים וחצי לאחר ישיבת ועדת העבודה, המועדים הקבועים בתקנות המועדים לערעור ובתקנות המועדים לתובענה[85]. ניתן לקשר זאת לדברים שנאמרו במהלך ישיבת ועדת העבודה, שלפיהם "סוכם שאכן הממשלה תתמוך בהצעה לקריאה ראשונה, ובהמשך הממשלה מתחייבת להתקין תקנות שיאריכו את המועדים הקיימים כיום בתקנות בכפליים".
איננו סבורים שניתן ללמוד מהניסיונות שנעשו בכנסת לקדם את השינוי האמור, ואשר טרם הבשילו לידי חקיקה, כי המחוקק אמר את דברו או כי יש לראות בתקנות אלה משום הסדר שלילי, או כי הכפלת המועדים מהווה הסדר ממצה.
ב. הארכת מועד מכוח הסמכות הטבועה ומכוח הביקורת המינהלית
76. לאור המסקנה שאליה הגענו, ולפיה במקרים שלפנינו החיקוקים הרלוונטיים אינם מהווים הסדר שלילי, ועל כן ולאור תקנה 125 יש לעבור ולבחון קיומם או העדרם של "טעמים מיוחדים" בכל אחד מההליכים – מתייתר הצורך להכריע בשאלה אם בית הדין מוסמך היה להאריך את המועד להגשת הערעורים, מכוח
--- סוף עמוד 58 ---
סמכותו הטבועה. עם זאת ובהקשר של המוסד – ככל שיקבע כי אין טעמים מיוחדים, הרי שנדרש להתייחס לסוגיה מכוח הביקורת השיפוטית על החלטת המוסד להעלות או להימנע מלהעלות טענה לאיחור בהגשת ההליך.
לפיכך, טרם שנבחן את קיומם של "טעמים מיוחדים" לאיחור נבקש לייחד לשאלות בדבר הסמכות הטבועה והביקורת המנהלית מספר מילים.
77. אשר לסמכות הטבועה – לפי שקבענו כי לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת ערעורים מכוח תקנה 125, הדיון הנוגע לסמכות הטבועה הוא מעל לנדרש, שכן שעה שיש מקור שבדין המקנה סמכות, אין לעשות שימוש בסמכות הטבועה, שהיא סמכות שיורית[86].
יחד עם זאת נזכיר כי באותם המקרים בהם ניתן לפנות לסמכות הטבועה להארכת המועד, הרי שעל פי הפסיקה המושרשת והעקבית, המקובלת עלינו, הפעלת סמכות זו תיעשה בזהירות ובמתינות ורק באותם מקרים נדירים שבהם הדבר נדרש למניעת תוצאה קשה שהדעת אינה סובלת. וכדברי בית המשפט העליון: "[הסמכות הטבועה] 'אינה אלא אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק'... סמכות זו היא בבחינת חריג לעקרון החוקיות והפעלתה נדרשת בעיקרה לענינים דיוניים... לפיכך נקבע גם הכלל 'כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה...'"[87].
78. אשר לביקורת המנהלית – כאמור, עניין זה רלוונטי להחלטת המוסד אם להעלות או להימנע מלהעלות טענה בדבר איחור בהגשת הליך. אף לעניין זה אין מקום להרחיב, שכן הדברים ברורים למדי ולמעשה אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים לפנינו. במסגרת הפעלת ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת המוסד להעלות טענה לסילוק על הסף בשל איחור בהגשת התובענה/הערעור, תבחן ההחלטה בהתאם לכללי המשפט המינהלי, ובין היתר, יבחן בית הדין אם הטענה תואמת את הנחיותיו הפנימיות של המוסד במועד הרלוונטי. אם בית הדין יגיע למסקנה כי מתקיימת איזו מהעילות להתערבות שיפוטית, התוצאה המעשית, גם אם בעקיפין בלבד, תהא הארכת המועד להגשת התובענה/הערעור. נראה, אפוא, שניתן לקבוע כי הסמכות הנתונה לבית הדין להעביר את החלטת
--- סוף עמוד 59 ---
המוסד תחת ביקורתו המינהלית מהווה מקור עצמאי (אם כי עקיף) לסמכות בית הדין להאריך מועד.
מן הכלל אל הפרט
79. לאור ההכרעה דלעיל השאלה שנותרה לבחינתנו נוגעת ליישום ההכרעה העקרונית על הערעורים שלפנינו.
טעמים מיוחדים להארכת המועד
80. כאמור, הערעורים של מר דולאני ושל מר יובל הוגשו לבית הדין האזורי לאחר שחלף המועד להגשתם. תקנה 125 לתקנות קובעת כי בית הדין או הרשם רשאים להאריך את המועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו". כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד" וכי ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא[88]. עוד נקבע כי יכול שסיכויי הערעור יעלו כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד[89]. על פי ההלכה הנוהגת בבית דין זה, את תקנה 125 לתקנות יש לפרש "מתוך גישה סלחנית ההולמת את יעודו של בית הדין לעבודה"[90].
מר יובל
81. כאמור, ערעורו של מר יובל על החלטת ועדת התעסוקה הוגש באיחור. גם בהינתן המועדים שלהם טוען מר יובל הרי שהאיחור המדובר הוא בן כ- 4 ימים (לאחר ניכוי פגרת הפסח). הערעור הוגש מבלי שהתבקשה לצדו או קודם להגשתו בקשה להארכת המועד להגשתו, ודי היה בכך כדי להורות על מחיקת הערעור. בקשה להארכת המועד הוגשה רק ביום 22.5.14, וגם זאת רק במסגרת תשובת מר יובל לבקשה למחיקת הערעור מחמת איחור בהגשתו.
למעשה, מר יובל אישר כי הערעור לבית הדין האזורי הוגש באיחור. האיחור הוסבר בהמתנה לאישור משרד הביטחון לייצוג, לשם הגשת הערעור, ועניין זה גרר עיכוב המצדיק את הארכת המועד. במובנים מסוימים אפשר לטעון שפנייה לקבלת אישור לייצוג ממשרד הביטחון דומה לפנייה ללשכת הסיוע. על פי הפסיקה, "עצם העובדה שהמבקש מיוצג בידי הלשכה לסיוע משפטי אינה
--- סוף עמוד 60 ---
כשלעצמה טעם מיוחד, אולם היא יכולה להיות כזו בצירוף נסיבות אחרות"[91]. על כל פנים, כבר נפסק כי פנייה ללשכה לסיוע משפטי להסדרת הייצוג "אינה מקימה טעם מיוחד 'אוטומטי' וכל מקרה נבחן על פי מכלול נסיבותיו..., ובכלל זה האינטרס של הצד שכנגד לסופיות הדיון וסיכויי הערעור"[92]. בעניינו של מר יובל צודק בית הדין האזורי כי לא נמצאו נסיבות אחרות העשויות להצדיק, בצירוף עם עצם הצורך באישור משרד הביטחון לייצוג, את הארכת המועד. כך, לא הוסבר מדוע לא יכול היה מר יובל או בא כוחו, טרם קבלת אישור משרד הביטחון לייצוג, להגיש לבית הדין האזורי בקשה להארכת המועד להגשת הערעור או ערעור פורמלי שהנימוקים לו יפורטו לאחר קבלת האישור. אילו כך היה נעשה, לא היתה מפתחת גולדרט הסתמכות בדבר סופיות ההליך. מהדברים נראה שאכן, כטענת גולדרט, מר יובל ובא כוחו לא פעלו כך מתוך תקווה שגולדרט לא תעלה טענה לאיחור בהגשת הערעור, או מתוך תקווה שאם אכן תעלה טענה כזו, הרי שזו תידחה על ידי בית הדין. מבחינה זו יש לראות באיחור בהגשת הערעור של מר יובל כאיחור שנגרם עקב גורם שבשליטתו של בעל דין או פרקליטו, ועל פי הפסיקה אין מדובר בטעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד[93].
82. לאמור נוסיף שגם לגופו של ערעורו של מר יובל קיים קושי. טענת מר יובל כי פוטר עקב השירות נדחתה ועל כך מר יובל לא ביקש להשיג. עיקרו של הערעור מופנה מבחינה מעשית כלפי שיעור הפיצוי שנפסק לו בגין פיטוריו בתקופה האסורה. בהקשר זה נזכיר כי הפיצוי שנפסק מצוי בשיקול דעת הוועדה (עד 5 פעמים השכר); הועדה הפעילה את שיקול דעתה ולאור נסיבות שונות, גבוליות המעמד של מר יובל כעובד, תקופת עבודתו הקצרה, קיומה של עילת פיטורים שלא קשורה לשרות המילואים ועוד - החליטה לפסוק לו פיצוי בסכום של 45,000 ₪ (השכר החודשי בחשבונית, כולל מע"מ היה כ- 43,000 ₪, והוועדה מציינת שלו היה שכיר השכר הקובע לחישוב הפיצוי היה נמוך יותר). על פני הדברים, הסיכוי כי בית הדין יתערב בנסיבות העניין בשיקול דעתה של הוועדה אינו עולה, לכשעצמו, כדי "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור ולפגיעה באינטרס ההסתמכות של גולדרט.
83. לאור המקובץ, ערעורו של מר יובל על החלטת בית הדין האזורי למחוק את ערעורו מחמת הגשתו באיחור נדחה.
--- סוף עמוד 61 ---
מר דולאני
84. את ערעורו של מר דולאני יש לדחות הן מטעמים דיוניים והן לגופו של עניין.
אשר לטעמים הדיוניים – על אלה עמדתי עוד בסעיף 3 להחלטתי מיום 17.3.14 (ראו סעיף 11 לעיל). במסגרת הכרעתנו העקרונית קבענו כי תקנה 125 חלה על בקשה להארכת מועד להגשת ערעורו של מר דולאני. משכך ונוכח הוראות סעיף 27(א) לחוק בית הדין במשולב עם סעיף 90(3) לחוק בתי המשפט, גם הרשמת היתה מוסמכת לדון בבקשה זו. אלא שמכוח סעיף 27(א) לחוק בית הדין במשולב עם סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט, את הערעור על החלטת הרשמת הדוחה את הבקשה להארכת מועד היה צריך להפנות לבית הדין האזורי ולא לבית דין זה. למעשה די בנימוק זה כדי לדחות את ערעורו של מר דולאני, אך מעבר לדרוש נבחן את הערעור גם לגופו של עניין.
אשר לגופו של עניין – אכן, ככלל, עיכוב בטיפול הסיוע המשפטי בפניית מבוטח אליו לצורך קבלת סיוע משפטי בפניה לבית הדין יכול לעלות כדי "טעם מיוחד" להארכת מועד. יתרה מכך, גם הנחיות המוסד קובעות כי במקרים כגון אלה המוסד לא יטען לאיחור בהגשת ההליך[94]. אלא שכלל זה אינו "אוטומטי" ואינו בלתי מוגבל ולא לעולם חוסן. הכל עניין של מידה ואיזון, בין היתר, בין מידת האיחור ובין נימוקי הערעור. במקרה של מר דולאני מדובר באיחור של כתשעה חודשים מעבר למועד האחרון להגשת הערעור על החלטת הוועדה לעררים. מדובר באיחור משמעותי. בכל מקרה לא הוכח כי כל העיכוב בהגשת הערעור לבית הדין האזורי היה בשל עיכוב בלשכת הסיוע דווקא (ראו סעיף 3 לפסק הדין), ובעניין זה הנטל היה על מר דולאני. זאת ועוד, גם הפניה לבית דין זה בהשגה על החלטת הרשמת נעשתה באיחור משמעותי למדי. מדובר באיחור מצטבר השומט את הבסיס תחת התועלת שבהחזרת עניינו של מר דולאני לוועדת העררים.
לא זו אף זו, לצורך בחינת השאלה האם יש מקום להאריך למר דולאני את המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה לעררים נדרש לבחון גם סיכויי ערעורו. אלא שעיון בבקשה להארכת המועד מעלה כי מר דולאני כלל לא פרט את טענותיו לגופו של ערעור. רק במסגרת תגובותיו להחלטות בית דין זה צרף את
--- סוף עמוד 62 ---
"הודעת הערעור" על החלטת הוועדה הרפואית. עיון בהודעה זו מעלה כי עיקר טענותיו של מר דולאני מכוונות כלפי עניינים המסורים לשיקול דעתה הרפואי של הוועדה או על טענות להחמרת מצב ביחס להחלטות של וועדות קודמות. משנתונה למר דולאני האפשרות להגיש בקשה לבדיקה מחדש כל חצי שנה (ומשאין טענה כי ההחלטה מושא הערעור יוצרת מצב בלתי הפיך כלפי העתיד), ממילא אין בטענותיו הכלליות נגד החלטת הוועדה כדי להוות טעם מיוחד מספק כדי להתגבר על חלוף הזמן הרב שבין מועד החלטת הועדה לעררים ובין מועד הגשת הבקשה להארכת מועד, לא כל שכן נוכח חלוף הזמן שמאז שהוגשה בקשה זו ועד היום.
85. לאור המקובץ, ערעורו של מר דולאני על החלטת רשמת בית הדין האזורי לדחות את בקשתו להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה לעררים נדחה.
סוף דבר
86. הערעור בעב"ל 33351-11-12 והערעור בע"ע 12869-06-14 נדחים. אמנם התקבלה העמדה העקרונית כי בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הערעורים מושא הליך זה, אך לאחר בחינת המקרים הקונקרטיים של מר דולאני ומר יובל הגענו למסקנה כי אין מקום להאריך להם את המועד להגשת הערעורים האמורים.
87. בשים לב למדיניות פסיקת ההוצאות בתחום הביטחון הסוציאלי ובשים לב לשאלה העקרונית שהתעוררה – אין צו להוצאות בשני הערעורים.
ניתן היום, ו' תשרי תשע"ח (26 ספטמבר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד
לאה גליקסמן,
שופטת
אילן איטח,
שופט