161. לצד נזק ראייתי הנובע משלילת המידע ומהימנעות מי שיכול לאסוף אותו מלעשות כן, עולה הטענה גם לנזק ראייתי הנובע מעצם ההתרשלות – האם מקום בו הכבאים נמנעו מלעשות את אשר הוטל עליהם לעשות, עובר אל כתפיהם הנטל להראות כי ככל שלא היו מתרשלים – התוצאה הייתה זהה.
162. בהחלטה שנתתי בת.א. (י"ם) 8019/06 גבריאל פישר נ' מדינת ישראל, פסקאות 140-151 (18.8.2013) סקרתי את ההלכה בעניין זה. כפי שכתבתי שם, דוקטרינת הנזק הראייתי ותוצאותיו כפי שתוארה בע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח (5) 54 (2004) (להלן: עניין מאיר) היא:
"הלכה היא, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע - לולא הנזק הראייתי שגרם - תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע." (עניין מאיר, עמ' 64).
163. עוד נקבע באותה פרשה היקף התחולה של הכלל הקובע את העברת הנטל, באופן שזו אינה מצומצמת רק למצבים שבהם נמנעה מהתובע האפשרות להוכיח את העובדות שלהן הוא טוען בהיעדרן של רשומות רפואיות נאותות, אלא גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיום בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו היו יכולות להצביע על הגורמים לנזק (עניין מאיר, שם, ר' גם ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' שגיב אביטן, פסקה 14 (20.7.2011); להבחנה זו ד"ר גיא שני, חזקת רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין, 303-305, 337-343, ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שוובר, פסקה (4.12.2012)). בהמשך אף נקבעה בכל הנוגע למחדל שמנע מהנפגע להוכיח את הקשר הסיבתי (ע"א 1556/07, 1474, 1457 עיריית הרצליה נ' ארי כץ (14.1.2009), וכן ר' הדברים שכתבנו בע"א (י"ם) 62946-03-15 מדינת
--- סוף עמוד 54 ---
ישראל נ' יהודה גליק, פסקה 56 (17.1.2016). בעניין זה התגלעו חילוקי הדעות בין כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין וכב' השופט י' עמית בדיון בבקשת רשות ערעור על פסק הדין - רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, פסקה כט לחוות דעתו של כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ופסקה 27 לחוות דעתו של כב' השופט י' עמית) (19.1.2017) וכן ר' הדברים שכתב כב' השופט עמית בע"א 1503/15 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי, פסקאות 7-9 לחוות דעתו של השופט עמית (3.9.2015)). ככל שנחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי על שני ההיבטים האפשריים במקרה זה – הנזק הנובע מכך שחוקרי איגוד הערים נמנעו מלבחון את אירוע השריפה והתמקדו בשריפת הכבאית כי "כך הורה המלך...", והנזק הנובע מאי כיבוי השריפה על ידי צמד הכבאים שהגיעו למקום ראשונה – ניתן יהיה לקבוע כי הנטל להוכחת היעדרו של קשר סיבתי עובר לנתבעות ואלה לא עמדו בו.
164. אלא שהשימוש בדוקטרינת הנזק הראייתי, שאינו הנזק הראייתי ה"קלאסי" אלא נזק ראייתי "מובנה", מחייב זהירות וכאמור, אין אנו נדרשים להעברת הנטל מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי, המובנה וה"רגיל", שכן, מתוך תיאור העובדות שלעיל לא מתעורר קושי בשאלת הקשר הסיבתי.