1591. כזכור, סכום נוסף בסך של 750,000 ש"ח מתוך המקדמה השנייה הועבר ישירות ליגרמן.
1592. כך, סלע המחלוקת הוא לגבי 9,750,000 ש"ח מתוך כספי המקדמה השנייה והשימוש שנעשה בהם. יגרמן טען כי כספים אלו חולקו בצורה הבאה (לאחר שהיו בחזקת קדי ויגרמן כמתואר ועל כך אין חולק) (נ/56):
"6,600,000 שולמו למחשוב ישיר
4,000,000: יסקל
450,000: ש. הורוביץ"
--- סוף עמוד 382 ---
1593. גם כאן, לא נמצאו ראיות התומכות בטענתו של יגרמן. בנוסף, לא מצאתי ראיות, לפחות לא ראיות חותכות, שתומכות את טענות המאשימה בדבר העברת הכסף לבנקים במטרה לפרוע את הערבות האישית של גבעוני.
1594. אולם, כפי שכבר הוזכר, הוכחת השימוש הפרטי שנעשה בכספים הוא בבחינת מעבר לנדרש. עצם הוצאת הערבות מפויכטונגר תעשיות בגין עסקה בין מיאב לבין UMI, כמוה כהוצאת כספים מפויכטונגר תעשיות למיאב. היינו, משיכה מהחברות הציבוריות לטובת החברות הפרטיות. משיכה שכזו, מבלי שעברה את המשוכות הנדרשות, כפי שכבר קבעתי בהכרעת דין זו, יש בה כדי לענות על יסודות עבירת גניבה. אולם, באישום זה לא מיוחסת לנאשמים עבירת הגניבה, לכן אין לי צורך לדון בכך לגופו של עניין.
1595. המאשימה טוענת שבפעולות הנאשמים יש כדי להוות מרמה או הפרת אמונים בתאגיד (לפי סעיף 425 לחוק העונשין) בנוסף טוענת המאשימה, כי הנאשמים עברו עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד (לפי סעיף 424 לחוק העונשין) בכך שפגעו ביכולת פויכטונגר תעשיות לקיים את התחייבויותיה.
1596. המאשימה טוענת כי הוצאת הערבות מפויכטונגר תעשיות הייתה עסקה חריגה של חברה עם בעל השליטה בה, המחויבת בדיווח לפי סעיף 36 לחוק ניירות ערך. משלא דיווחו הנאשמים אודות העסקה, עברו עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך.
1597. בעיני, אין ספק כי כאשר ניתנת ערבות של חברת בת, ציבורית, תמורת מזומנים שמוזרמים ממקור חיצוני לבעל השליטה בה, ושמי שהיה אחראי להוצאת הערבות הוא אותו בעל שליטה ומי שפעל איתו בצוותא, הדבר מהווה, לכל הפחות, הפרת אמונים באופן ברור ומוכח. בנוסף, לנאשמים הייתה מודעות מלאה למעשיהם, הם השתמשו בחברה הציבורית משום שלא היה בידי מיאב לספק את הערבות הנדרשת. הם אף הרחיקו וביקשו 10 מיליון נוספים מ-UMI, גם הם כנגד העמדת ערבות בנקאית מפויכטונגר תעשיות, היינו, מחברה ציבורית שאין לה קשר לעסקה (עבירת המרמה והפרת אמונים בתאגיד ראה דיון במסגרת אישום 2).