1691. לטענת המאשימה, יגרמן, שהיה מי שהוביל את השיחות עם רואי החשבון ואת האסטרטגיה הכלכלית של הקבוצה בכלל, לא יכול היה "לפספס" את העובדה ש-4.5 מיליון ש"ח, שלגרסתו היו הלוואת גישור קצרה שכנגדה ניתנו שיקים של החברה, מסווגת בספרי החברה כהון שהוזרם על ידי בעלי השליטה באמצעות קדי.
דיון והכרעה
1692. שתי שאלות דורשות הכרעה עובדתית באישום זה: לשם מה ניתנו השיקים לד"ר מימון, וכיצד הגיעו השיקים לידיו של יגרמן.
1693. השאלה הראשונה הייתה ונותרה במחלוקת בין הצדדים. בעוד שיגרמן טוען כי השיקים ניתנו לד"ר מימון בניסיון להביא את אחיו להזרים כסף לחברה, המאשימה טוענת שהשיקים ניתנו
--- סוף עמוד 406 ---
כנגד חוב קודם שחב יגרמן ליוסי מימון ז"ל, כפי שגם טען ד"ר מימון - מי שקיבל את השיקים מידיו של יגרמן.
1694. קריאה של הודעתו של יגרמן במשטרה, לצד עדותו בבית המשפט, אינה מותירה מקום לספק כי גרסתו של יגרמן לפניי, לפיה ה-4.5 מיליון ש"ח שהועברו לחשבון פויכטונגר תעשיות מבנק דיסקונט, היו בעצם הלוואת גישור כנגד השיקים, ולפיה הוא בעצמו כיסה את הסכום, קיבל את השיקים, אחז בהם כשורה - ורק אז מסר אותם לד"ר מימון, היא גרסה כבושה. חשוב להדגיש, כי אין מדובר בנאשם ששמר על זכות השתיקה בחקירתו והותיר למאשימה את המשימה של בירור העובדות והוכחתן. מדובר במי ש"שיתף פעולה" בחקירה, אולם מסר גרסה חלקית ומטעה, שבינה לבין הטענות שהעלה בבית המשפט המרחק רב מאוד.
1695. בע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4), 673 (2000) התייחס כב' השופט י' קדמי להיפוך הנטלים שמתרחב כאשר נאשם מבקש להיבנות מגרסה כבושה:
"טענת האליבי מהווה 'גירסה כבושה', שהרי הועלתה לראשונה בעדות המערער בבית-המשפט, ועל-פי ההלכה הפסוקה, בהיעדר הסבר לכבישתה ולחשיפתה המאוחרת שואף משקלה הראייתי לאפס. אף באחת מן ההודעות שמסר המערער עד להגשת כתב-האישום בעניינו לא גילה – ואף לא הזכיר ולו גם ברמז – את טענת האליבי....
כאמור, הלכה פסוקה היא כי ערכה ומשקלה של עדות כבושה מועטים ביותר, כל עוד העד לא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע כבש את עדותו ומדוע החליט לחושפה בשלב מאוחר. ודוק, כלל ראייתי זה חל גם על עדותו של נאשם במשפט."
1696. בית המשפט מפנה גם לאמור בע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 18.5.1998), שם הובהר כי החשד המוטל על עד שגרסתו כבושה, חל גם בעניינו של נאשם: