העבירה המיוחסת להבי וגבעוני – מרמה והפרת אמונים בתאגיד
1709. בניגוד לאישומים קודמים, באישום זה לא פעלו הנאשמים בצוותא. כך, לאחר שהופקדו השיקים בבנק דיסקונט, פעל יגרמן על מנת להשיגם ולנצלם לטובתו האישית בלי ידיעתם של גבעוני והבי.
1710. אני מוצא לנכון לזכות את הבי מהעבירה המיוחסת לו. לפי השתלשלות העניינים המתוארת, הבי הפעיל את קשריו על מנת להשיג מימון שנדרש לפויכטונגר תעשיות, תוך שהוא נושא בכל הסיכון למימון זה בעצמו (סיכון שאף התממש שכן הבנק תבע אותו על בסיס ערבותו). בנסיבות אלה, הבי לא הפר אמונים כלפי התאגיד גם אם, בדומה לאישומים קודמים, נפלו
--- סוף עמוד 410 ---
כשלים בפעולותיו, הרי שבניגוד לאישומים הקודמים, הבי פעל בעניין זה אך ורק לטובת החברה.
1711. אין הדבר כך בכל הנוגע לגבעוני. גבעוני לא היה רק דירקטור בחברה, כי אם גם המנכ"ל בפועל שלה. הוא זה שהיה בקשר רציף עם אנשי הכספים - והעובדה ששלושה שיקים בסכומים כל כך משמעותיים לא דווחו להנהלת החשבונות של החברה אינה מתקבלת על הדעת. גרוע מכך, הכסף שהוזרם מבנק דיסקונט קוזז בספרי הקבוצה מה"מקדמות" שהועברו למיאב (על "מקדמות" אלה הרחבתי בדיון באישום 1), דהיינו, היטיב עם חברה בשליטתו של גבעוני.
1712. גבעוני ניסה להתנער מידיעתו אודות השיקים ומעצם מסירתם לבנק דיסקונט. כבר קבעתי לעיל שאינני מקבל את גרסתו וכי אני מעדיף את גרסתו של הבי (ושל יגרמן) לפיה השיקים נמסרו לבנק במועד נטילת ההלוואה. גם אם הייתי מקבל את גרסתו של גבעוני, כי לא הכיר את השיקים נושא אישום זה כיוון שחתם עליהם "בלאנקו" - היינו מבלי לדעת לשם מה נמשכו ומה סכום המשיכה, לא היה בכך כדי לסייע לו. מסירת שיקים חתומים אך לא מלאים ליגרמן - בייחוד כאשר גבעוני מודע למצוקתו הפיננסית של יגרמן ולעברו המפוקפק בנושא כספים - מהווה מקרה מובהק של הפרת אמונים.
1713. בכך שמשך שיקים מהחברה על שמו, על אף שידע כי אינו זכאי לסכומים אלו, מבלי ליידע את הנהלת החשבונות בקבוצה; ולאחר מכן אפשר לאנשי הכספים לייחס את הזרמת 4.5 מיליון השקלים כנגד חוב החברה שבשליטתו, כאשר ידע שלא זה המצב, וכי ההלוואה ניתנה כהלוואת גישור כנגד שיקים של החברה הציבורית - הפר גבעוני אמונים כלפי חברת פויכטונגר תעשיות ואני מרשיע אותו בעבירה שיוחסה לו באישום זה.
העבירות המיוחסת ליגרמן – גניבה, זיוף, מרמה והפרת אמונים
1714. סעיף 418 לחוק העונשין קובע כך: