1703. כך, אני מקבל את גרסתו של יגרמן, לפיה השיקים נמשכו מחשבון פויכטונגר תעשיות, בידיעת וחתימת גבעוני והבי, ואני מוכן לקבל בסבירות גבוהה, כי הם אכן הופקדו, זמנית, בחשבונם של השניים (שהפך בהמשך לחשבונו של הבי בלבד). הדברים אמנם הוכחשו נמרצות על ידי גבעוני, אך הם עולים כממצא מסתבר, הן מעדותו של הבי, והן מהמסמכים שהוצגו בפני בית המשפט.
1704. המאשימה מסכימה שאמנם הוזרמו לפויכטונגר תעשיות כ-4.5 מיליון ש"ח מבנק דיסקונט ביום 12.6.2002, אולם היא הצביעה על כך שסכומים אלו נרשמו כהחזרים של חלק מכספי ה"מקדמה" שהועברו למיאב באמצעות קדי (אליה התייחסתי במסגרת הדיון באישום 1 לעיל). כך נרשמו הדברים על ידי רגב ותועדו בקלסר האפור (ת/314כח) וכך הם מופיעים בכרטסת כ"מיאב מקדמה" בספרי פויכטונגר תעשיות (ת/404). המאשימה הראתה גם כיצד,
--- סוף עמוד 409 ---
במהלך ההתדיינויות עם רואי החשבון, קוזז סכום זה מהסכומים שהועברו מפויכטונגר תעשיות למיאב.
1705. אינני מקבל את גרסתו המיתממת של יגרמן בעניין זה, לפיה הוא אינו יודע מדוע סווגה כך העברת הכספים מבנק דיסקונט. כבר כתבתי רבות על העובדה שיגרמן היה זה שהוביל את כל המהלכים הפיננסיים בקבוצה; הוא זה ששלט בכספים שהועברו בין החברות לבנקים והוא זה שניהל את המגעים מול הבנקים - ולא סביר בעיני כי נשמט מעיניו שחובה של קדי צוּמק בכ-25% מגובהו. לעומת יגרמן, שכל התנהלותו שופעת חשבונאות יצירתית (בלשון המעטה), שנהב היה פקיד, גם בתפקידו וגם בתִפקוּדו. אין זה סביר בעיני ששנהב היה רושם את הסכום שנכנס לחברה לזכותה של מיאב, אילולא קיבל הנחייה מפורשת לעשות כן. כך או כך, יגרמן בחר שלא לחקור בעניין זה את שנהב או את רגב, וגם בחירה זו אומרת דרשני.
1706. לכך יש להוסיף, כי אפילו היה מתברר כי גבעוני והבי אכן כיסו את ההלוואה שנטלו מבנק דיסקונט כפי שנרמז בחקירת גבעוני, אין בכך כדי לאפשר ליגרמן לעשות בשיקים כבשלו - שכן הם ניתנו כנגד מימון שכבר נרשם לזכותן של מיאב וקדי.
1707. אפילו אם יגרמן היה מכסה את ההלוואה מבנק דיסקונט מכיסו הפרטי (ואין מחלוקת כי לא כך היה) - 4.5 מיליון ש"ח - עדיין הוא לא יכול היה לעשות שימוש בשיקים על סך 6 מיליון ש"ח על מנת להחזיר את חובותיו הפרטיים.
1708. אשר לטענת יגרמן כי היה זה באחריות המאשימה לזמן לעדות את מר אבי לוזון, מי שלכאורה אישר את ההלוואה מבנק דיסקונט, אומר כי מאחר שמדובר בגרסה כבושה, ככל שהיה בעדותו של מר לוזון לבסס אותה - הייתה זו אחריותו של יגרמן לזמן את מר לוזון לעדות. הוא בחר שלא לעשות כן, וטעמיו עמו.