1764. "דבר" הינו "מקרקעין, מטלטלין, זכות וטובת הנאה" (ס'414 לחוק העונשין) פורש בצורה רחבה בפסיקה. הפסיקה קבעה כי אין לתת ל"טובת ההנאה" משמעות רכושית מצמצמת אלא משמעות לשונית רחבה וכוללת טובות הנאה שאינן מוחשיות – למשל הנחת דעתו של מאן דהו והבאתו לקבלת החלטה שלא היה מקבל אחרת (ראו למשל: ע"פ 817/76 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"א(3), 648 (1977); ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 539, 554 (1992)).
1765. בעניין ברזל הבהיר בית המשפט כי סעיף 415 לחוק העונשין קובע כי היתרון שהושג למרמה ולא הנזק למרומה, הוא העיקר. היינו, בענייננו, גם אם לא נגרם נזק לחברה כתוצאה מהשיק שמשך יגרמן במרמה שכן גולדשטיין מעולם לא הפקיד אותו, הבחינה הרלוונטית היא ההישג שהשיג יגרמן כתוצאה מפעולתו - המשך תמיכת גולדשטיין בו:
"כשם שטובת ההנאה שמקבל המרמה אינה חייבת להתבטא ביתרון או בהישג חומריים, כך אין לראות כתנאי בל יעבור כי נגרמו למרומה בעטיה של המרמה, נזק או הפסד מוחשיים. חזות הכל בעבירה של קבלת דבר במרמה הינה ביתרון או בהישג למרמה, ולא בחסר למרומה".
1766. המושג "מרמה" מוגדר בסעיף 414 לחוק העונשין בצורה רחבה:
"טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת".
1767. בענייננו - יגרמן הציג בפני גולדשטיין שיק שנמשך מחשבון משב לפקודתו (יגרמן) ונחתם על ידי בעלי השליטה ומורשי החתימה של משב - גבעוני והבי. השיק הוסב והועבר לגולדשטיין שבעקבות כך המשיך את תמיכתו הפיננסית ביגרמן. בכך מתמלאת דרישת הקשר הסיבתי בין מעשה המרמה לבין קבלת ה"דבר" מידי המרומה.
--- סוף עמוד 421 ---
1768. מבחינת יסוד נפשי, עבירה זו דורשת כי תוכח מודעות לכל רכיבי העבירה ויסוד נפשי של העושה כלפי התוצאה. אין לי כל ספק כי יגרמן היה מודע, הן לעובדה שהמצג שהציג בפני גולדשטיין היה כוזב, והן שהדבר נעשה על מנת להשיג לעצמו (יגרמן) את המשך תמיכתו של גולדשטיין כתוצאה מאותו מצג.
1769. אשר על כן, אין מניעה בעיני מלהרשיע את יגרמן בעבירה של קבלת דבר במרמה בגין אישום זה. אמנם, יגרמן לא הואשם בעבירה זו במסגרת כתב האישום אולם סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, קובע כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; כל עוד לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום (דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל פ"ד נא(3) 160, 198 (1998):