41. פיצוי בגין לשון הרע
הטענה המתייחסת להפרת חוק איסור לשון הרע מופנית כלפי מר ינאי, כאשר ה"פרסומים" המהווים, לגרסת התובע, הפרת החוק הם אלה:
א. אמירה לסלבה, לפני שיחת הבירור, שלפיה "אורי בעבודה שלו עושה דברים, איזשהו פרטיים... עושה איזשהן קומבינות עם איזשהם לקוחות, מקבל איזשהן מתנות מלקוחות האלה", אמירה שאישר סלבה בשיחה עם התובע שהוקלטה (ותמליל ממנה הוגש לבית הדין).
ב. אמירת מר ינאי לסלבה כי תפוקתו של התובע ירדה.
ג. אמירה למר אמיר דייג בנוגע לסיבת פיטורי התובע כי "הייתה איזושהי בעיה של אמינות, משהו כזה, משהו שצריך לחתוך מהר".
ד. פרסום לחברת הליון שלפיו התובע פנה אליה לא בשם טלרד - פרסום שנועד לבזות ולהשפיל את התובע בקרב הספקים של טלרד.
ה. פרסום שהתובע פוטר "מהרגע לרגע" וחיפשו לו במחשב, למנהל של חברה בשוק התקשורת, שוק שבו נדרש התובע לחפש עבודה לאחר פיטוריו.
"לשון הרע" מוגדרת בחוק כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בין ההגנות של החוק מופיעה "הגנת תום הלב" שלפיה, ככל שזה רלוונטי לענייננו:
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות אלו:
"...
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
....
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;".
אנו סבורים שגם אם האמירות הנטענות אכן נאמרו על ידי מר ינאי (על אף שבחלקן הן שנויות במחלוקת) אין מדובר באמירות שנועדו להשפיל או לבזות. בנוסף אנו בדעה כי בנסיבות העניין עומדת למר ינאי (ולטלרד שבשמה פעל) הגנת תום הלב.
כך הפרסומים שבסעיפים א' ו-ב' לעיל נאמרו בשיחה מיום 22.11.2012 עם סלבה, שאותה הקליט התובע, וצירף תמליל. לדברי סלבה, באותה שיחה ניסה מר ינאי לברר פרטים לגבי המיזם הפרטי של התובע, שבו גם סלבה השתתף. מר ינאי הכחיש כי הוא השתמש בביטוי "קומבינות". הבירור נועד להגן על אינטרס לגיטימי של החברה, כאשר עלה חשש שהתובע הפר את התחייבותו כלפיה וכי יתכן שאף נגרם נזק שלא היה ידוע עד אז לטלרד או לאורגנים שלה.
כאמור, מר ינאי היה הממונה הישיר על התובע ולכן מעשיו של התובע עלולים היו להשליך גם על מר ינאי באופן אישי.
אשר לאמירות לגבי "בעיות אמון", ירידה בתפוקה ואף לגבי נסיבות פיטורי התובע (סעיפים ג', ד', ה' לעיל) אלה נאמרו על פי האמונה המלאה של מר ינאי. לדעתנו לא עולה מהסיטואציה כי הן נועדו להשפיל או לבזות את התובע, אלא לתאר המצב שנוצר. מר ינאי האמין – כפי שאף מאמינים הנתבעים עד היום – שהתובע הפר את חובת האמון כלפי החברה בפעולותיו בעניין המיזם הפרטי, ושכתוצאה מכך תפוקתו ירדה.
בנוגע לאמירה למר דייג, שלפי עדותו של מר ינאי, שלא נסתרה, עבד בצוות קטן עם התובע, נראה לנו סביר שאותו חבר לעבודה יתעניין וישאל מה אירע עם התובע שהפסיק לעבוד באופן פתאומי. מר ינאי נתן הסבר מתומצת לגבי העילה לפיטורין. מר דייג לא הוזמן להעיד במשפט, אך בשיחה שהוקלטה עם התובע הוא אמר שמר ינאי לא מסר לו פרטים.
הוראות חוק איסור לשון הרע לא יכולות להביא למצב שלפיו כדי למנוע מעשה של "לשון הרע" יהיה צורך לשקר או לא לומר את האמת. אם וכאשר נשאל מר ינאי מדוע התובע, שהיה כפוף אליו, סיים את עבודתו, הוא לא חייב שלא לענות ובוודאי שאין הוא צריך לומר "לא אמת". התרשמנו שכך פעל מר ינאי כך שאין בהתנהגותו משום הפרה של חוק איסור לשון הרע.
אשר לפרסום לחברת הליון, הדבר לא עלה מכתב התביעה ולכן, מדובר בהרחבת חזית אסורה. מכל מקום הגנת תום לב חלה לגבי פרסום זה, כל עוד הליון היא חברה שהתקשרה עם התובע, כביכול בשם טלרד.