בבית משפט השלום בעכו ת.א. 2483/97
בפני כב' השופט י. עמית
בעניין :
שאלתיאל סיגל
ע"י ב"כ עו"ד א. בן שושן
התובע
נ ג ד
1. בנק המזרחי המאוחד בע"מ
2. נפתלי נשר
ע"י ב"כ עוה"ד ש. איל ואח'
הנתבעים
פסק דין
עניינה של תביעה זו בהיקף חובת הסודיות הבנקאית וזכות הלקוח לפרטיות.
ואלו העובדות הצריכות לעניין
1. ( - ) התובעת מנהלת כח אדם בחברת "זוגלובק".
( - ) התובעת פתחה בשנת 1985 חשבון עו"ש אצל הנתבע מס' 1 בסניף נהריה (להלן: "הבנק"). החשבון היה בחריגה מתמדת, כדי כך שהבנק נאלץ להגיש כנגדה תביעה משפטית ולמחוק חלק מהחוב.
--- סוף עמוד 1 ---
( - ) בשנת 1995 פנתה התובעת לבנק וביקשה לחדש הפעילות בחשבון. לאור עברה הבנקאי של התובעת, סוכם כי תעביר משכורתה מדי חודש לחשבון ובהסתמך על כך, העניק לה הבנק הלוואה ומסגרת אשראי.
( - ) בשלב מסויים, החלה התובעת לחרוג ממסגרת האשראי והפסיקה להעביר את משכורתה לחשבון. הבנק סירב לכבד שיקים של התובעת ודרש ממנה במכתב התראה לכסות את יתרת החובה שנוצרה בחשבון. התובעת טענה כי לא קיבלה את מכתב ההתראה (תשובה 16 לשאלון שצורף לסיכומי הבנק).
( - ) הנתבע מס' 2 הוא מנהל סניף הבנק (להלן: "מנהל הסניף"). מנהל הסניף התקשר אל מנהל הכספים במפעל "זוגלובק" ושאל אותו אם התובעת עדיין עובדת במפעל ובאיזה
תפקיד. לאחר שנענה נשאל מנהל הסניף מה סיבת הפנייה והשיב כי לתובעת בעיות בפרעון הלוואה שקבלה מהבנק. מנהל הסניף ביקש ממנהל הכספים שינסה לדבר עם התובעת לפני שיאלץ לעקל את משכורתה.
לטענת התובעת, בשיחה טלפונית זו, פגעו הנתבעים בפרטיותה והפרו חובת הסודיות הבנקאית.
2. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ובסופו של דבר ויתרו על חקירת המצהירים והגישו סיכומים בכתב.
אין הבדל של ממש בין גרסאות הצדדים באשר לתוכן השיחה שהתנהלה בין מנהל הסניף למנהל הכספים (סעיף 10 לתצהירו של מנהל הסניף מול סעיף 3 לתצהירו של מר מרדכי דרור, מנהל הכספים ב'זוגלובק').
לצורך פסק הדין, אתבסס על תצהירו של מר דרור. התצהיר מאופק, אין בו האשמה כביכול השמיץ מנהל הסניף את התובעת ועיקרי הדברים תואמים כאמור גם את גרסת מנהל הסניף.
המחלוקות העובדתיות האחרות שבין הצדדים, אינן מעלות או מורידות לצורך השאלה האמיתית השנויה במחלוקת.
טענות הצדדים
3. התובעת טענה כי הדברים שנאמרו על ידי מנהל הסניף בשיחת הטלפון מהווים הפרה של חובת הסודיות הבנקאית, פגיעה בפרטיותה והוצאת לשון הרע.
לעניין זה, טענה התובעת לשילוב של חובת הסודיות הבנקאית וחובת הסודיות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 2 (8) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). עוד תמכה התובעת יתידותיה בזכות לכבוד ובזכות לפרטיות הקבועים כזכויות יסוד בסעיפים 4 ו - 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
התובעת טענה בכתב התביעה כי כתוצאה מאותה שיחת טלפון, נגרם לה נזק ניכר וממשי בשל מעמדו הבכיר של מנהל הכספים במפעל והחשש כי קידומה ייפגע בשל אותה שיחה. בסיכומיה חזרה בה התובעת מטענה זו ועתרה לפיצוי כספי בגין נזק לא ממוני שנגרם לה בשל אותה שיחה.
4. הנתבעים טענו 'אמת דיברתי', כי שמה הטוב של התובעת לא נפגע וכי אין בשיחה שנתקיימה משום פגיעה בפרטיות.
--- סוף עמוד 2 ---
לחילופין, טענו הנתבעים כי עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 18 (2) (ג ) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כלהלן :
"במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם
נתקיימה אחת מאלה:
(1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965;
(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:
(א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות;
(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית,
מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;
(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע;
(ד) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו
הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים"
לטענת הנתבעים, לבנק אינטרס אישי כשר לגבות את חובה של התובעת ומטרת השיחה הייתה לנסות להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט.
לחילופי חילופין, טענו הנתבעים כי לתובעת נגרם נזק פעוט ושולי בלבד.
על מקורה של חובת הסודיות הבנקאית
5. טרם נכנס לטרקלינו של תיק, נתעכב קמעא בפרוזדור ונקדים מלים מספר על חובת הסודיות הבנקאית והזכות לפרטיות של הלקוח.
נושא זה, ראוי שירחיבו עליו את הדיבור, אלא שבית המשפט, ובמיוחד ערכאה דיונית כבית משפט השלום, אינו יכול לשים עצמו במקומם של אנשי האקדמיה ולהעמיק חקר בדיסרטציה מלומדת ורחבת היקף.
אתן אפוא למקלדתי לרוץ מעצמה ואשתדל לקצר ככל האפשר.
6. תמוה הדבר, אך המחוקק בישראל לא עיגן בחוק את חובת הסודיות הבנקאית.
נראה כי העדר הוראה מפורשת בחוק, נובע מההנחה כי הנושא כולו קשור בקשר בל הינתק עם פרטיותו של אדם ולכן מקור החובה בחוק הגנת הפרטיות, וספציפית, בסעיף 2 (8) לחוק הקובע כלהלן :
--- סוף עמוד 3 ---
2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה
בהסכם מפורש או משתמע;
ההנחה היא כי חובת הסודיות נובעת מתנאי מכללא בהסכם בין הבנק לבין הלקוח כי לא ימסר מידע אודות חשבונו בבנק (רע"א 1917/92 סקולר נ. ג'רבי פ"ד מז (5) 764 והאסמכתאות שם).
אלו הגורסים כי תורת התנאי מכללא נכחדה משיטתנו המשפטית עם חקיקת חוק החוזים, יעגנו את מקור החובה בעקרון תום הלב והדרך המקובלת נוכח יחסי האמון המיוחדים בין בנק ללקוחו (ד. פלפל "הסודיות הבנקית היקפה וחריגיה" מחקרי משפט יא תשנ"ד - 1994, 125).
מקור נוסף של החובה הוא הנוהג הבנקאי ואין צורך לומר כי עקרון הסודיות הבנקאית מקובל בכל מדינה מתוקנת.
יש הגורסים כי ניתן למצוא עיגון סטטוטורי לחובה זו, בהוראת סעיף 15 לפקודת הבנקאות 1941 במשולב עם חוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א - 1981 (פלפל, שם, עמ' 132 - 133).
אחרים גורסים כי מקור החובה מצוי בסעיף 8 (5) לחוק השליחות התשכ"ה - 1965 ואף כחלק מעקרון הסודיות המקצועית הכללית הקבוע בסעיף 496 לחוק העונשין התשל"ז - 1977( ר. בן אוליאל "דיני בנקאות" (חלק כללי) (המכון למחקרי חקיקה ע"ש הארי סאקר תשנ"ו - 1996) עמ' 108 - 109).
יהא מקור החובה אשר יהא, אין חולק כי הבנק חב כלפי התובעת חובת סודיות. עד לחקיקת חוק הגנת הפרטיות, בנק שהפר חובת הסודיות נתחייב בהפרת הסכם ושמא גם ברשלנות.
לאור העוולה הפרטיקולרית של איסור הפגיעה בפרטיות, לא אזקק לעוולת הרשלנות, אם כי מקובלת עלי הדעה שניתן להגיש תביעה ברשלנות גם במקרה של חפיפה מלאה בין העוולה של פגיעה בפרטיות לעוולת המסגרת של רשלנות (והשווה ת. גדרון "לשון הרע - עוולת רשלנות?" המשפט כרך ד, 219).
7. את הדיון שלפנינו, נחלק למספר שלבים :
( - ) היקף חובת הסודיות שחב בנק כלפי לקוחו.
( - ) האם הפר הבנק את חובת הסודיות כלפי התובעת ? דהיינו, האם הייתה הפרה קונקרטית של החובה המושגית-נורמטיבית של הבנק ?
( - ) האם עומדת לבנק הגנת אנטרס אישי כשר או הגנה אחרת ?
( - ) מה הנזק, אם בכלל, שנגרם לתובעת ?
אדון בשאלות אלו כסדרן.
היקף חובת הסודיות
8. מספר שאלות נוגעות להיקף חובת הסודיות של הבנק כלפי לקוחו:
--- סוף עמוד 4 ---
( - ) באיזה שלב נוצרת חובת הסודיות ומתי היא מסתיימת. האם קיימת חובת סודיות ביחס למידע שהגיע לאחר ניתוק הקשר החוזי עם הלקוח ?
( - ) האם חובת הסודיות חלה גם על מידע שהבנק השיג ממקורות אחרים ? מתי המידע חדל להיות סודי וניתן לראותו ככזה שנעשה נחלת הציבור הרחב ?
( - ) האם קיימת חובת סודיות של הבנק גם כלפי מי שאינו לקוחו ?
כל אלו שאלות נכבדות (בן אוליאל שם, עמ' 113 פלפל שם, עמ' 137 - 142) שאינן צריכות לענייננו. אין חולק כי החובה 'המושגית' של הבנק כלפי לקוחו, כוללת מידע באשר לחשבונו של הלקוח ויחסיו עם הבנק. במקרה שלפנינו, המידע שנמסר על ידי מנהל הסניף למנהל הכספים במקום עבודתה של התובעת, מתייחס ישירות למצב חשבונה שעה שעדיין שררו בין הצדדים יחסי בנק-לקוח.
במילים אחרות, המידע שנמסר על ידי מנהל הסניף מתייחס ל'גרעין הקשה' של חובת הסודיות, קרי, מצב חשבונו של הלקוח ויחסיו עם הבנק.
האם הפר הבנק חובת הסודיות כלפי התובעת ?
9. נוכח העובדות שפורטו לעיל, התחושה האינטואיטיבית היא כי הבנק הפר את חובת הסודיות.
אין רע בהיזקקותו של השופט לתחושתו האינטואיטיבית בבואו להכריע בדין. כך נאמר מפי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ. סובחי ואח' פ"ד נ (3) 819 :
"תחושתו האינטואיטיבית של הפרשן אינו דבר אסור "או בלתי לגיטימי". ההיפך הוא הנכון. תחושה אינטואיטיבית זו היא חלק מההבנה המוקדמת שלנו. לא רק שהיא לגיטימית אלא היא טבעית ואין בלעדיה" א' ברק פרשנות במשפט כרך ראשון עמודים 97 - 98.
האינטואיציה איננה אקראית. היא נובעת ממטען פנימי של ידע, שכל
ישר ונסיון. היא מבטאת תגובה אינסטינקטיבית של האדם הרגיל,
שאם יישאל אם מעלית היא 'רכב' ואם תאונה במעלית היא 'תאונת דרכים', ישיב על כך בשלילה. עם זאת, אין האינטואיציה חזות הכל ולא די בה, שכן, אין היא מבטיחה רציונליות ואובייקטיביות של הכרעה. לבד ממנה יש להיזקק להנמקות לוגיות כדי להבהיר לעצמנו את האינטואיציה. זאת נעשה על ידי הנמקה משפטית הנעשית בעזרת כללי הפרשנות המקובלים. כאשר הנמקה זו מאשרת את התחושה האינטואיטיבית, מה טוב; כאשר היא מובילה לתוצאה שונה מזו
האינטואיטיבית, גוברת ההנמקה המשפטית...."
(וראה גם ע"פ 8573/96 מרקדו ואח' נ. מדינת ישראל פ"ד נא (5) 481, עמ' 588-589).
--- סוף עמוד 5 ---
10. נבדוק את תחושתנו האינטואיטיבית לאור הדוגמה הבאה.
נניח כי העובדות היו הפוכות ומנהל הכספים במפעל הוא שהיה פונה ביוזמתו אל מנהל הסניף ושואל אותו אם יש לתובעת בעיות בפרעון הלוואות שנטלה מהבנק.
התחושה המיידית היא, שבמקרה כזה היה אסור לבנק להשיב על שאלות אלו. קשה להלום כי מעבידו של אדם יהא רשאי לפנות לבנק בו מנהל עובדו את חשבונו ולקבל מידע מהבנק על מצבו הכלכלי של העובד.
איני רואה הבדל מהותי אם המעביד פנה אל הבנק או הבנק פנה אל המעביד, כפי שאירע במקרה דכאן. מצבו הכספי של העובד הוא עניינו הפרטי. המידע אם העובד ביתרת זכות או
ביתרת חובה, הוא מידע סודי (למרות שבמציאות דהאידנא, יהיו שיטענו למעין 'חזקה' שהלקוח נמצא ביתרת חובה). על אחת כמה וכמה מידע לפיו העובד מתקשה בפרעון הלוואותיו לבנק.
11. אין לי ספק כי אם היינו שואלים את ה'לקוח הסביר' אם הוא נכון כי קשייו מול הבנק ייחשפו בפני מעבידו התשובה הייתה לאו מוחלט.
בכל מקרה, בנורמות התנהגות בנקאיות עסקינן. נורמות אלו - בדומה לנורמות של רמת הזהירות הנדרשת מ'האדם הסביר' בדיני הנזיקין - הן פרי פיתוחה של הפסיקה.
מול הלקוח הסביר עומד הבנקאי הסביר. מבנקאי כזה דרשה הפסיקה להיות לעיתים 'קופאי מפקפק' (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. שרגא פרוסט קוסטמן פ"ד מז (5) 31).
ואנו נוסיף ונדרוש מאותו בנקאי, תוספת של רגישות ומודעות לפרטיותו של הלקוח. איני סבור כי יש בכך סטנדרט התנהגות גבוה מדי, אלא דרישה בסיסית לכבודו ופרטיותו של הלקוח, שלא יגידו בגת ולא יבשרו בחוצות אשקלון כי הוא חייב כספים לבנק.
12. האינטואיציה המשפטית תוביל אותנו למסקנה דומה, גם במקרים בהם הבנק מעביר את המידע למי שאינו זר לחלוטין ללקוח. כך לדוגמה, קשה להלום כי הבנק יהא רשאי לפנות אל בן זוגו של הלקוח ולדווח לו על מצב חשבונו של הלקוח.
13. פסק הדין המנחה באנגליה בנושא סודיות בנקאית, הוא פסק הדין בעניין Tournier v. National Provincial and Union Bank of England [1924] 1 k.b. 461 שעובדותיו דומות לעובדות המקרה שלפנינו. טורנייה היה לקוח של הבנק שלא עמד בהתחייבויותיו לפרוע את החוב בחשבונו. על מנת לגלות את מענו פנה מנהל הבנק לחברה בה עבד ובמהלך השיחה, ספר למנהלי החברה כי הלז אינו פורע חובו לבנק ובנוסף, הוא מנהל קשרים עם סוכני הימורים. בעקבות גילויים אלו, הפסיקה החברה את עבודתו של טורניה.
בפסק הדין, מנתח בית המשפט את היקף חובת הסודיות וקובע כי אין מדובר בחובה מוחלטת אלא מוגבלת, כאשר אחד החריגים הוא האנטרס העצמי של הבנק (וראה Paget’s “LAW OF BANKING” 7 ed. p. 152-153 p. 159 ). החשוב לענייננו, כי בית המשפט הגיע למסקנה שהייתה בשיחה עם המעביד משום הפרה של חובת הסודיות כלפי הלקוח.
--- סוף עמוד 6 ---
סיכום ביניים: השיחה בין מנהל הסניף לבין מנהל הכספים במפעל 'זוגלובק' בו עבדה התובעת, מהווה הפרה של חובת הסודיות הבנקאית. הפרה זו, מהווה עוולה נזיקית של פגיעה בפרטיות.
האם עומדת לבנק הגנה בשל פגיעה זו ?
אנטרס אישי כשר של הבנק
14. הבנק תמך יתידותיו בסעיף 18 (2) (ג) לחוק הגנת הפרטיות והפנה בסיכומיו למספר מקרים בהם הכירה הפסיקה בהגנה של "עניין אישי כשר" (הגנה המוכרת גם בסעיף 15 (3) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965).
כך לדוגמה, בהמ' 1605/90 קבוץ גן שמואל נ. אורנה גולן פ"מ תשנ"א (1) 45, הוכר 'עניין אישי כשר' של קבוץ כנגדו נטען כי השיג מסמכים תוך פריצה או גניבה לצורך תביעה כנגד עובד שהפסיק עבודתו והחל להתחרות במפעל הקיבוץ.
לטענת הבנק, עניינו נופל לד' אמותיו של סעיף 18 (2) (ג) הנ"ל מאחר והיה לו אנטרס לגיטימי לקבל את הכספים המגיעים לו מהתובעת.
15. איני רואה ליישם הדוגמאות שהובאו על ידי הבנק בסיכומיו, על המקרה שלפנינו. את סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות יש לקרוא בנשימה אחת עם סעיף 20 (א) לחוק הקובע כלהלן:
"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום לב.”
אין חולק כי לבנק אנטרס לגבות את חובו מהלקוח. לכן, שעה שהבנק נוקט הליכים משפטיים כנגד לקוחו, או שולח מכתבי התראה לערבים, מטבע הדברים כרוך הדבר בגילוי ובחשיפה של מידע הקשור ללקוח. במקרה כזה, יש קשר ישיר בין האמצעים בהם נוקט הבנק לבין המטרה של הגנה על אנטרס הבנק לגבות את כספו.
לדידי, המבחן הקובע הוא אם מתקיים קשר ישיר בין הצורך לגילוי המידע אודות הלקוח לבין התכלית הראויה של פרעון החוב.
16. הזכות לפרטיות מעוגנת כיום בסעיף 7 (א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
סעיף 10 לחוק היסוד קובע כי "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". עם זאת, נקבע בפסיקה כי יש בחוק היסוד כדי להשפיע ולשנות את פרשנות החוק או את נקודת האיזון בין האנטרסים השונים. לעניין זה, ראה דעת הרוב בפסק הדין הידוע דנ"פ 2316/95 גנימאת נ. מ"י פ"ד מט (4) 589.
העלאת הזכות לפרטיות למעלת זכות יסוד מוגנת, מטה את הכף עוד יותר לכיוון חיזוק הסודיות הבנקאית והגנה על מידע הקשור בלקוח.
--- סוף עמוד 7 ---
כאמור, סעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות, קובע כי ההגנה של עניין אישי כשר תעמוד רק אם "הפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות". אם נתרגם דרישת הסבירות לשיח החוקתי דהיום, נשתמש במבחן המידתיות שהוא מבחן משוכלל ומפותח יותר ממבחן הסבירות (ע"א 4275/94 הבורסה לנירות ערך נ. א. ת. ניהול מאגר ספרות תורנית בע"מ פ"ד נ (5) 485).
17. במילים אחרות, הפגיעה בסודיות הבנקאית של הלקוח, צריכה להיות "במידה שאינה עולה על הנדרש" כאמור בסעיף 8 לחוק היסוד.
מבחן המידתיות, פורס אברותיו על כל החקיקה הישראלית ואיני רואה מניעה להחילו גם ביחסים שבמשפט הפרטי, במיוחד ביחסים בין גוף בעל מעמד וחשיבות ציבורית וכלכלית כבנק,לבין לקוחו (ראה מודל התחולה היחסית בו מצדד כב' הנשיא ברק במאמרו "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (עורך י. זמיר תשנ"ג ) 163, 193). למיצער, ניתן להחיל את מבחן המידתיות על דרך ההיקש.
למבחן המידתיות, שלשה מבחני משנה (ראה לדוגמה, בג"ץ 4330/93 פריד גאנם נ. לשכת עורכי הדין פ"ד נ (4) 221, בג"ץ 5016/96 חורב נ. שר התחבורה פ"ד נא (4) 1 ובג"ץ 1715/97לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ. שר האוצר פ"ד נא (4) 367).
אם ניישם מבחנים אלו לענייננו, צריכה להיות התאמה או קשר רציונלי בין הפגיעה בסודיות הבנקאית לבין האנטרס של הבנק. מבחן המשנה השני הוא אם יש אמצעי שפגיעתו קטנה יותר והמבחן השלישי הוא המבחן המידתי במובן הצר. קרי, צריך להיות יחס ראוי בין התועלת שתצמח מהפרת הסודיות הבנקאית לבין היקף הפגיעה בזכות לפרטיות.
במילים אחרות, על הבנק היה לשכנע כי לא היה בידו דרך חלופית לגבות את חובה של התובעת, מבלי לפגוע בפרטיותה. הבנק לא עמד בנטל זה.
18. צא וראה עד כמה נזהרים בתי המשפט שלא לפגוע בפרטיותו של אדם מעבר למידה הנדרשת. כך לדוגמה, בע"א 439/88 מדינת ישראל נ. ונטורה משה פ"ד מח (3) 808 לא התיר בית המשפט קיומם של מאגרי מידע על מושכי שיקים ללא כיסוי, בנימוק שיש בכך פגיעה אסורה בפרטיות, במידה החורגת מהנדרש לצורך שמירה על האינטרס הציבורי .
[ במקרה אחר, התיר בית המשפט, בתנאים ובהגבלות, הקמתם של מאגרי מידע של מושכי שיקים, אך זאת, על בסיס הסכמה של מושך השיק בעת מתן השיק, כי פרטיו יוכנסו למאגר
מידע וייבדקו - ע"א 1694/97 (ת"א) מ.כ.מ. מידע כלכלי ממוחשב (1988) נ. רשמת מאגרי מידע דינים מחיזי כרך כו (7) 760). ].
בית המשפט נזהר בפרטיותם של כאלו שהם כבר בחזקת 'שור מועד' וחשבונם הוגבל (ואיני משוכנע כי אין בכך פגיעה באנטרס אישי כשר של הציבור כולו). קל וחומר שאין לפגוע בפרטיותו של לקוח ולחשוף לעיני אחרים את יחסיו עם הבנק ומצבו בחשבון הבנק.
לטעמי, חובת הסודיות כוללת גם איסור למסור מידע על עצם קיומו של חשבון הלקוח בבנק, ללא הסכמתו, קל וחומר מידע באשר למצבו בחשבון וליחסיו עם הבנק.
[במאמר מוסגר אציין כי גם בהטלת עיקול על חשבון בנק יש משום פגיעה בפרטיות, אך פגיעה זו נכנסת לגדרו של אנטרס אישי כשר של התובע על פי סעיף 18 (2) (ג) לחוק הגנת הפרטיות. עם זאת, קבעתי בעבר כי אין
--- סוף עמוד 8 ---
להטיל עיקול גורף - במסגרת הליך של עיקול זמני על פי תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד–1984 - על כל הסניפים המרכזיים של כל הבנקים בארץ, באשר תקנה 360 מטרתה עיקול נכסיו של הנתבע ולא איתור נכסיו - ת.א. 3618/99 (ב.ש.א. 3709/99 ) (שלום עכו) הולנדר בנאי נכסים בע"מ נ. א.א. הס אחזקות לשרותי רכב בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 6.7.99) ].
19. סופו של דבר, כי את ההגנה של "עניין אישי כשר" כאמור בסעיף 18 (2) (ג) לחוק הגנת הפרטיות, יש לפרש בצורה זהירה ומצומצמת (בן אוליאל, שם, עמ' 126 טכסט לה"ש 93) ועל פי מבחני המידתיות שפותחו בפסיקה.
השיחה שהתקיימה בין מנהל הסניף למנהל הכספים במקום עבודתה של התובעת, לא עומדת במבחנים אלו. גם אם נתכוון מנהל הסניף 'לחסוך' לתובעת הליכים משפטיים, צריך ויכול היה למצות תחילה אמצעים אחרים שעמדו בפניו. כך לדוגמה, יכול היה לוודא כי התובעת אכן קיבלה את מכתב ההתראה או לשלוח לה מכתב נוסף. יכול היה לשוחח עמה ישירות אך לא היה רשאי לחשוף עניינה בפני צד שלישי, קל וחומר שלא בפני מעבידה.
שיחת הטלפון חרגה מהנדרש לשם הגנה על עניינו של הבנק ואף גבלה לטעמי בשיח רכילותי על מצב ענייניה של התובעת בבנק.
הנזק שנגרם לתובעת
20. התובעת טענה למבוכה, אי נעימות ועוגמת נפש שנגרמו לה כתוצאה מאותה שיחה טלפונית. עם זאת, התובעת לא טענה לנזק ממוני (סעיף ט - 9 לסיכומי התובעת) וממילא נתון הפיצוי לשודא דדייני.
בהתחשב בכך שלא הובאה כל ראיה שתוכן השיחה בין מנהל הסניף למנהל הכספים הגיע גם לידיעת אחרים, בהתחשב בכך שמטרת השיחה לא הייתה להרע לתובעת אלא נסיון 'לסגור' הנושא מחוץ לכתלי בית המשפט, ובהתחשב בכך שגבולות המותר והאסור בנושא זה טרם הותוו בבירור על ידי הפסיקה, אעמיד את סכום הפיצוי על הסך של 8,000 ש"ח (שמונת אלפים) .
איני רואה להטיל אחריות אישית על מנהל הסניף, באשר הבנק נתן לו גיבוי ולא התנער מאחריותו השילוחית כלפיו.
21. סופו של דבר, שאני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת הסך של 8,000 ש"ח נכון ליום פסק הדין וכן מחצית אגרת בית משפט ששולמה על ידי התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ.