המשפט לעצור אניה, היא לאפשר לתובע גביית חוב על-ידי מכירת האניה, ומתעוררת השאלה, מה ענינו של סעד הצהרתי אצל סעד ספציפי זה שכל עיקרו אינו אלא אכיפת חוב על-ידי מכירת הנכס? לשם מה יעצור בית-המשפט אניה, אם אחרי מתן ההצהרה, בתום הדיון, לא יוכל התובע למכרה?
ואולם בהעלותי ספקותי על הכתב. אין אני מתכוון לחלוק על סברתו של הנשיא המלומד. יש וסעד של הצהרה הוא נוח ויעיל, ומגמתם של בתי-המשפט חייבת לעודד בעלי-הדין להשתמש בו. מעדיף אני להשאיר את השאלה בצריך עיון, הואיל וסבור אני, שכתב-התביעה בענין דנן מראה עילה לתובענה, ולאו דוקא בקשר לבקשת הצהרה, מן הטעם שנתבאר.
6. הפיצויים של נזק עקב חלודה, לפי פריט מס' 2 הם בוודאי נזק פיזי או ישיר, אך כלפיו מעלה המערערת טענה אחרת. כאשר הוגשה התביעה וניתן צו המעצר ביום 29 ביוני 1970, לא היתה האניה בנמל מנמלי הארץ, והיא נעצרה רק כעבור ימים אחדים עם הגיעה לאשדוד; מכיון שכך, אומרת המערערת, לא היתה מרותו של בית-המשפט לימאות מוטלת עליה. סעיף 6 לחוק משנת 1861 אינו תולה את שיפוטו של בית-המשפט בהימצא האניה בארץ, אלא רק נוטל ממנו את כוח השיפוט אם היה בעל האניה "בזמן הגשת התביעה" מתגורר בישראל (שאז אפשר לתבעו כאן בתביעה אישית)
ואילו תקנה 17 ל-VICE ADMIRALTY RULES, 1883, מרשה המצאת ההזמנה במשך ששה חדשים מן התאריך הנקוב בה. כל עיקרה של תביעת-חפצא הוא; כאמור, מעצר האניה כדי להיפרע ממנה, ואין זה מתקבל על הדעת שסמכותו של בית-המשפט תהא מוטלת בספק אם בפועל ממש נעצרה האניה תוך התקופה בה ההזמנה היתה בת-תוקף.
הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערת לשלם למשיבות סך 3,000 לירות הוצאות (כולל). יורשה לי להוסיף הערה לשונית. בצו המעצר מצאתי חותמת המרשל של
בית-המשפט לימאות, בה רשום תארו של זה גם באנגלית לאמור MARSHAL OF THE
MARITIME COURT. שמו הנכון של בית-המשפט באנגלית הוא ADMIRALTY COURT. מן הרצוי היה, שנושא משרה ציבורית לא יטול לעצמו שם לא נכון, גם לא בלועזית.
החיקוק המאוזכר שם על-ידי המרשל, תקנות האדמירליות משנת 1883, אינו קיים.
כוונתו היתה אולי ל-.VICE ADMIRALTY RULES, 1883
השופט ברנזון:ו אני מסכים.
השופט מני:נ אני מסכים.
הוחלט כאמור לעיל.
ניתן היום, ז' בחשון תשל"ב (26.10.1971).