בהקשר זה מן הראוי להזכיר, כי על-ידי תיקון כתב-התביעה הובאה בפני בית-המשפט הטענה כי סך 32,200 דולר בינתיים שולם, וכי לגבי סכום זה באות המבטחות תחת בעלי
הטובין והן רשאיות לתבוע תשלום בשמן הן. המערערת מודה בכך שבמידה זו מראה כתב-התביעה עכשיו עילה לתובענה, אך היא עומדת על טענתה לגבי היתר.
גם לטענה זו אין בידי להסכים.
נזקו של המבוטח אשר זה זכאי לגבות מכוח הפוליסה כולל גם דמי ישע או שכר
הצלה שהמבוטח הוצרך לשלם כדי לקבל רכושו לידו, ראה ARNOULD, MARINE
INSURANCE, הוצאה י"ג, סעיף 862. בנוהג הסוחרים, כשאמדן השכר טרם נעשה, משחררים אניה ומטען נגד מתן בטוחה. משנאלצו המבטחות לערוב למושיע, קיימו אפוא חבותן כלפי המבוטח, אך בעצם מתן הערבות כבר נגרם להן הפסד כיס, ודי בכך כדי להעמיד תביעת השבה, ראה גם ע"א 206/42, [2], בעקבות,
(WOLMERSHAUSEN V. GULLICK; (1893 [4] ולאחרונה ע"א 145/71, [1]. בקשת הסעד של המשיבות, בסעיף 14 לתוספת לתביעה, בלשון זו:ב
"התובעים מבקשים כי יינתן צו המחייב את האניה הנתבעת..... לשלם לתובעים כל סכום שיחוייבו לשלמו מכוח הערבויות" תואמת מצב עובדתי זה, בו המשיבות (לפי טענתן המקורית) טרם שילמו דבר, אבל ערבו לתשלום, וצופות חיוב. ואף אין בכך ולא כלום שלא מצינו בתוספת האמורה טענה מפורשת של סוברוגציה, שכן טענה זו משתמעת מן הטענה שהמשיבות ביטחו את המטען ונאלצו לערוב בתור מבטחות.
נוכח מסקנה זו, אין אני רואה חובה לעצמי לחוות דעתי בשאלה הנוספת, אם רשאי בית-המשפט לימאות, בתביעת-חפצא, ליתן סעד על דרך של הצהרה, כבקשת המשיבות החלופית. הנשיא המלומד של בית-המשפט המחוזי השיב גם על שאלה זו בחיוב,
בהסתמכו על פסק-הדין בענין , [THE JOANNIS VATIS (NO.2); (922), ]5. אמת, בענין הנ"ל ניתנה הצהרה, אך היא ניתנה בנסיבות מיוחדות, כדי לאפשר לתובע לרדת
לנכסי הנתבע IN PERSONAM, לאחר שמיצה מלוא זכויותיו IN REM, ולא יכול היה להיפרע עוד מן האניה או הבטוחה. אך בית-המשפט מדגיש שהנתבע הסכים להתדיין בתביעת-חפצא באנגליה ורשם הופעה ללא הסתייגות; מכאן סמכותו של בית-המשפט ליתן לתובע גם סעד אישי במידה ששווי האניה (או הבטוחה שניתנה) אינו מכסה את סכום התביעה.
בענין דנן רשמה המערערת הופעה תוך הבעת מחאה נגד הסמכות.
ב-VICE ADMIRALTY RULES, 1883 הנוהגות בבית-המשפט לימאות, לא מצינו הוראה המעניקה לבית-המשפט את הכוח ליתן סעד על דרך של הצהרה, לעומת תקנה 47 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, לפיהן פוסק בית-המשפט בענינים אחרים, "רגילים", אם כי לא מן הנמנע, שמכוח תקנה 207 לתקנות שלו יטול בית-המשפט לימאות לידו כוחו של בית-משפט רגיל. לא נעלמה ממני הוראת הסעיף 34 לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, אך דעתי נוטה לכך שבעניני ימאות לא מפי החוק הזה אנו חיים אף בלעדי הוראה כזאת, לא הייתי מטיל ספק בכוחו של בית-המשפט ליתן סעד הצהרתי, שכן בכל חיוב נכללת הצהרה, אמנם נסתרת ולא חשופה, שהנתבע חייב את הסכום שחוייב לשלמו; אלמלא כך, לא היו מחייבים אותו בתשלום. הקושי הוא אחר. מטרתה של תביעת-חפצא שבעטיה נוהג בית-