7. טענות וואלה בבקשתה דומות בעיקרן לטענות החברה המרכזית והיא מצטרפת לטענה כי זכויות המשיבות הועברו לאקו"ם, כי באתר לא בוצעה "פרסומת" ל"קוקה קולה" וכי הצורך לקבל את אישור היוצר מתעורר רק כאשר קיימת כריכה בין יצירה ספציפית למוצר ספציפי. בנוסף טוענת וואלה כי העובדה שאקו"ם חילקה את כספי הפיצוי שניתנו בהסכם הפשרה למשיבות וליתר בעלי הזכויות מוכיחה כי היא פועלת בהרשאתם ועבורם והיא מוסיפה ומדגישה כי אופן הפעולה של אקו"ם קיבל את אישורו של בית הדין להגבלים העסקיים. לחלופין טוענת וואלה כי אקו"ם שימשה כשלוחתן של המשיבות, לפי הוראות חוק השליחות, התשכ"ה-1965 ולכן הן אינן רשאיות לטעון כנגד הסכם פשרה שכרתה במעמד זה. שליחותה של אקו"ם, כך טוענת וואלה, נוצרה הן בכתב – מכוח כתבי העברת הזכויות שכרתו המשיבות עם אקו"ם - והן בדרך של התנהגות משום שהמשיבות היו מודעות לכך שאקו"ם מנהלת משא ומתן לכריתת הסכם פשרה עם וואלה ולא התריעו בפני וואלה או בפני החברה המרכזית כי היא נעדרת סמכות לעשות זאת. על כן, לטענת וואלה, מכוח דיני השליחות או למצער מכוח דוקטרינת "השליחות הנחזית" מוחזקות פעולותיה של אקו"ם כפעולות שנעשו בהרשאת המשיבות, אף אם תתקבל טענת המשיבות כי לא ניתנה הרשאה כזו בפועל.
8. אקו"ם מצטרפת אף היא בבקשתה למרבית הטענות שהעלו החברה המרכזית ווואלה והיא מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בהתעלמו מכך שזכות הביצוע הפומבי ביצירות הזרות הועברה לה ללא כל סייג על-ידי אגודות דומות ברחבי העולם (אגודות אחיות). נוסף על כך טוענת אקו"ם כי היא אכן סבורה שוואלה הפרה את תנאי הסכם הרישיון, מפני שזה אסר על כל שימוש מסחרי שבעבורו גובה אקו"ם מחיר גבוה יותר, אך מכאן לא נובע כי וואלה השתמשה ביצירות כ"פרסומת" באופן שפגע בזכויות שאקו"ם אינה רשאית להעניק רישיון לשימוש בהן. אקו"ם מבקשת להבחין בין שלוש קטגוריות – רישיון שימוש ביצירות שאינו בעל זיקה מסחרית כלשהי שאותו העניקה לוואלה, רישיון לשימוש ביצירות בהקשר מסחרי שאותו יכולה הייתה להעניק לוואלה אך הייתה דורשת עבורו סכום כסף גבוה יותר, ורישיון לשילוב היצירה בתוך פרסומת הדורש את הסכמת היוצר.
9. המשיבות טוענות מצידן כי ההבחנה שיוצרות המבקשות בין "פרסומת" ובין "חסות" היא מלאכותית ושגויה, והן מפנות לראיון עיתונאי עם סמנכ"ל השיווק של החברה המרכזית בו התייחס לאתר כפרסומת וכן למכתב הנזכר לעיל ששלחה אקו"ם לוואלה ובו מחתה על השימוש באתר לצרכי פרסומת. משמדובר בפרסומת ומשהוכח כי הן לא העבירו לאקו"ם את הזכות להשתמש ביצירותיהן לצרכי פרסומת, לא הייתה אקו"ם רשאית להתפשר בשמן על הפרתה של זכות זו. המשיבות שבות ומפנות אל הראיות שהציגו בעניין זה, ובכללן - עדויות המצהירים מטעמן לפיהן הנוהג המקובל בשוק הוא ששימוש למטרות פרסומת דורש את אישור היוצר וכן ראיות על כך שאגודות בעלות תפקיד דומה לאקו"ם ברחבי העולם אינן מעניקות רישיון לפרסומת ללא קבלת אישור היוצר ועדותו של מנכ"ל אקו"ם שאישר כי אקו"ם נהגה לקבל את אישור היוצרים או המו"לים לאורך השנים לפני שילוב יצירות בפרסומות. בהקשר זה מדגישות המשיבות כי לא בכדי הגבילה אקו"ם בהסכם הרישיון את יכולתה של וואלה להשתמש ביצירות לצרכי פרסומת, וציינה כי הדבר דורש את אישור היוצרים. המשיבות מוסיפות ומפנות אל התביעה שכנגד שהגישה אקו"ם נגד החברה המרכזית ווואלה לאחר שקיבלה את ההודעה לצד ג', בה היא טוענת כי הן הפרו את הסכם הרישיון בכך ששילבו את היצירות במסע הפרסום של המותג "קוקה קולה". כמו כן, מצטטות המשיבות את החלטת הדירקטוריון של אקו"ם ממרץ-אפריל 2005, בה נקבע כי אקו"ם תעניק רישיון "שמיכה" לאתר אינטרנט המקדם מותג מסחרי בכפוף למתן אפשרות ליוצרים לסרב למתן הרישיון. לבסוף, מתנגדות המשיבות להעלאת הטענה כי הן לא הוכיחו את בעלותן בזכויות ליצירות וטוענות כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי סוגיה זו חורגת מן הפלוגתא שהוגדרה בהסכמת הצדדים. בהקשר זה מציינות המשיבות כי אקו"ם רואה בהן כבעלות הזכויות ומעבירה להן דרך קבע את התמלוגים על היצירות.