11. הצפייה הסבירה של בוקינג היא להתדיין במדינה אחת – הולנד ולא להיגרר להליכים משפטיים במעל 200 מדינות שונות. התובעת לא תקפה כלל את תניית מקום השיפוט ואת תניית ברירת הדין ולכן יש לתת לה תוקף מלא. אפילו בתגובה לבקשה דנן טענה התובעת כי תניית מקום השיפוט היא תנייה מקפחת ולא טענה כך ביחס לתניית ברירת הדין.
12. האתר הוא רק תרגום לעברית של האתר באנגלית. הפרסום נעשה מחוץ לישראל ולכן העוולה בוצעה מחוץ לישראל. יתר על כן, גם באתר הרשות להגנת הצרכן והסחר נאמר כי "חוק הגנת הצרכן מגן עליכם מרכישות שבוצעו באתרים ישראלים בלבד. שימו לב שחוק הגנת הצרכן חל אך ורק על רכישות שבצעתם דרך חברות ישראליות ודרך אתרים ישראלים".
13. לטענתה, "בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין, להכפיף את כל אתרי האינטרנט שבעולם, שבכולם ניתן לצפות בישראל... לדין הישראלי... סביר יותר להניח שהמחוקק התכוון להטיל אחריות רק על אותם גורמים שיש להם מעורבות בקביעת תוכן הפרסום וידיעה באשר לנכונותו".
ג. טענות התובעת
1. תקנה 18(ד) לתקנות בתי המלון קובעת כי האחריות לדירוג הכוכבים היא על כל "אדם". הגדרת "אדם" לפי סעיף 4 לחוק הפרשנות תשמ"א – 1981 כוללת גם תאגיד ולכן בוקינג אחראית לפרסום המטעה והמנוגד לדין.
2. אין צורך בשלב היתר ההמצאה להוכיח את כל התשתית העובדתית והמשפטית של התביעה. התשתית שהונחה בהליך דנן מספקת. המפרסם לא יכול לחמוק מאחריותו ולהתעלם מהדין במדינה שבה הוא פועל ומפרסם.
3. אין היגיון לדרוש "מהצרכן הקטן ברחבי הגלובוס לכתת רגליו לבתי המשפט באמסטרדם ולהתדיין עמה שם בשפה ההולנדית על פי הדין ההולנדי".
4. הטוען להחלת תניית שיפוט זר - עליו הראייה. משבוקינג טענה זו בבקשתה, משיבה התובעת כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד.
5. התובענה ראויה להתברר כתובענה ייצוגית. השאלה אם אורחי המלון צפו בפרסום מושא התביעה אינה רלוונטית. די שבוקינג הטעתה את ציבור הצרכנים, בין אם ההתקשרות מבוססת על אותה ההטעיה ובין אם לאו. התובענה עוסקת בקבוצה אחת ויחידה שהיא קבוצת הצרכנים שהזמינו חדרים במלון וגם צפו בפרסום באתר בוקינג.
6. אין מקום לבדיקה פרטנית בדבר הסתמכותו של כל אחד מאורחי המלון על הפרסום המטעה. די בכך שהפרסום היה מטעה ואין צורך לשאול כל אחד האם הוא הוטעה בפועל ע"י הפרסום אם לאו.
7. בידי בוקינג מלוא המידע מי צפה באתר וניתן יהיה לדעת מהי כמות האנשים שצפו בדפים הרלוונטיים באתר האינטרנט שלה.