--- סוף עמוד 562 ---
כהן שהוזכרה) שיקולים כבדי משקל, עיוניים (ובפרט תורת האישיות הנפרדת) ומעשיים (דוגמת מתן אפשרות לבעלים לנסות ולהציל חברות מקרטעות). גם דרך ההנמקה של פרשת In re Lifscultz Fast Freight הוזכרה בכתיבה הישראלית:
"בבואנו לשקול מקרים של הרמת מסך לטובת נושה רצוני שכרת הסכם עם החברה, עלינו לזכור כי ההתקשרות בין הצדדים נעשתה תוך בחירה חופשית. על אותו נושה להיות מודע לתקלה העלולה לנבוע ממימון דק, למשל, או מקשיי נזילות... במילים אחרות, שומה לראות במתקשר כמי שנטל סיכון מרצון ובחוזה שנכרת כמבטא את תוצאות המיקוח על הקציית הסיכון בין הצדדים. כשלונה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה אינו מצדיק במקרה כזה להרים את המסך..." (א' פלמן, דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה (מהדורת בר-מור, כרך ראשון, תשנ"ד) 124).
מכל מקום, אחזור ואביע את דעתי, כי הלב - ותום הלב - נוטה לעמדה המתנגדת למימון דק ורואה אותו בחשד; אך מאז התקבל, ובהמשך תוקן, חוק החברות, ודומה כי המחוקק נקט עמדה בסוגיה.
חוק החברות עובר לתיקון תשס"ה - הדחיית חוב ומימון דק
כ"ד. פסק הדין בפרשת קריספי ניתן בשנת 2003, והשופטים דורנר וריבלין התייחסו גם לסעיף 6(ה) לחוק החברות (שכאמור לא חל על פרשת קריספי, אך חל על המקרה דנא), אשר קבע בנוסחו הראשון:
"אין בהוראת סעיף זה (הרמת מסך - א"ר) כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניות מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה".
השעיית הזכות להיפרע היא היא ההדחיה, וכפי שציינה השופטת דורנר מדובר "בסעיף רחב... אשר מותיר שיקול דעת לבית המשפט אם להורות על
--- סוף עמוד 563 ---
הדחיה" (עמ' 127). כך עולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק:
"לאור אופיה המיוחד של דוקטרינת הרמת המסך, הגמישות הנדרשת ממנה וההיקף הבלתי ניתן לצפיה של תחולתה, אין זה רצוי לקבוע הוראה חקוקה המכוונת למצות את דיניה... והוצע, על כן, כי בית משפט יהיה מוסמך 'להרים את המסך' במקרים שייראו לו כראויים" (דברי ההסבר להצעת חוק החברות, תשנ"ו - 1995, הצעות חוק 2432; לפרשנות הסעיף ולביקורת שנמתחה עליו, שהיתה רקע לתיקון תשס"ה ראו פרשת ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (טרם פורסם)).
בכל הנוגע לענייננו, החוק החדש לא התכוון לשנות את המצב המשפטי ביחס למימון דק והשלכותיו: "פסיקה זו תוכל להמשיך להתקיים" (שם, עמ' 12).