כ"א. השופטת נאור הצטרפה לשופט ריבלין באמרה כי "אין לקבוע כלל חלוט שלפיו בכל פעם שבעל מניות ערב לחובות החברה, וזו נקלעת לקשיים, יידחה פירעון החוב העתידי בגין הערבות עד לאחר פירעון החובות ליתר הנושים" (עמ' 137). מאידך גיסא, הצטרפה השופטת נאור בתוצאה לשופטת דורנר ואישרה את הדחיית החוב, אך זאת עקב החשד שהמערער פעל "שלא בתום לב כלפי החברה, ומסיבה זו יש להדחות את חובו" (עמ' 138). דהיינו, השופטת נאור לא קבעה עמדה כללית בסוגיית ההדחיה בגין מימון דק.
--- סוף עמוד 561 ---
כ"ב. דומני כי ניתן לסכם את פסק דין קריספי באופן הבא: נקבע כי ניתן ככלל להדחות חוב, ובמקרה הקונקרטי הודחה החוב מהטעם שבעל המניות פעל בחוסר תום לב כלפי החברה (השופטות דורנר ונאור). השופטות דורנר ונאור לא הכריעו בשאלה העקרונית האם מימון דק כשלעצמו מצדיק הדחיית חוב, או הרמת מסך. השופט ריבלין קבע, אם כי לא על כך התבסס פסק דינו, כי מימון דק מהווה עילה עצמאית מספיקה להרמת מסך או להדחיית חוב, וכן קבע כי מימון דק נבחן ביחס להון החברה, ללא הלוואות בעלים וכדומה. אין בפסק הדין אמירה מוסכמת לפיה מימון דק מצדיק כשלעצמו הדחיית חוב (לניתוח פסק דין קריספי, ראו עוד בש"א (מחוזי ת"א) 36213/99 ציביאק יוסף נ' מפרק סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) (לא פורסם)). אולי כאן המקום לציין, כי בהערתם שבמשפט האמריקני מימון דק הוא עילה מספקת להרמת מסך ההתאגדות, נדרשו השופטים לפסיקה ישנה יחסית עד שנות השישים למאה העשרים. כפי שהוצג מעלה, חל שינוי מסוים בעניין זה בארה"ב לאורך השנים, ואליו ראוי ליתן את הדעת.
כ"ג. ולענייננו, פסק דין קריספי התייחס לתקופה שקדמה לחוק החברות, ובטרם ניתנה הוראה מנחה בסוגיה - תקופה בה ניתן היה "להשקיף על הסוגיה בכללותה כעל קרקע בתולה בצד זה של האוקיינוס האטלנטי" (אוריאל פרוקצ'יה, "מימון דק, הרמת מסך והגבלת האחריות בדיני חברות", עיוני משפט ו' (תשל"ח) 526, 528). אכן, באותה תקופה בראשיתית יתכן שהיה מקום לשקול גישה כזו של פרופ' פרוקצ'יה, לפיה אין לאפשר מימון חברות במימון דק:
"מאחר שמספר התאגידים הממומנים באופן דק הוא משמעותי, יש לאפשרות להרים את המסך בעילת המימון הדק משמעות מרחיקת לכת... כדי לזכות ביתרונותיה של תורת האחריות המוגבלת יצטרכו בעלי החברה לסכן בעסק סיכון של ממש משלהם" (שם, עמ' 559).
גישתו של פרופ' פרוקצ'יה נוגעת בנקודה יסודית ומהותית: מימון דק מחצין את סיכוני החברה כלפי נושיה - לרבות נושים שאינם רצוניים, ונושים שאינם מודעים למצבה הפיננסי האמיתי בכל רגע נתון - אך מפנים את כל הסיכויים אל עבר בעלי המניות (שם, עמ' 531). לעומת זאת עומדים (כגישת פרופ' צ'