אציין כי מודעת אני לפסיקת בית המשפט העליון בעניין וינטרס (ע"א 549/73 וינטרס נ' זמורה, פ"ד כח (1) 645) ובהתאם לה הוחלו על דרך ההיקש הוראות סעיף 31 לחוק המקרקעין גם על שימוש ברכוש המשותף (וזאת, הגם שבהתאם להוראות סעיף 56 לחוק המקרקעין, לא יחול פרק ה' לחוק על הרכוש המשותף) ובמסגרתה נקבע כי חניית רכב בשטח הרכוש המשותף הינו בגדר שימוש רגיל וסביר, בהעדר ייעוד השטח למטרה אחרת על ידי אסיפת בעלי הבתים [שם. בעמוד 647 ; ראו גם ע"א 1251/00 סרי יעקב נ' בן ארצי ישי (סעדיה) [פורסם בנבו] (26.03.2002)]. אולם, ספק בעיני באם ההלכה זו רלוונטית למקרה לפני, בו לא מדובר בחנייה רנדומלית בשטח משותף, אלא בהקניית חזקה ייחודית ברכוש המשותף על ידי התקנת שילוט.
יחד עם זאת, בסוגייה זו אינני מוצאת לקבוע מסמרות בכלל ובפרט בשאלה איזה רוב של דיירים נדרש לשם קבלת החלטה כאמור וזאת, בהינתן שממילא קבעה המפקחת כי השילוט במתכונתו חורג מגדר השימוש הסביר ולא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטתה ובנימוקיה. האמור הינו למעט טעות אשר אין לי כל ספק שהינה טעות קולמוס, אשר נפלה ברישא לפסק דינה של המפקחת, במסגרתו נקבע על ידי המפקחת כי מדובר בבניין בן 4 קומות, בשעה שאין מחלוקת על כך שמדובר בבניין בן 12 קומות. למען הסר ספק מלב, הנני מוצאת לציין כי אינני מוצאת כי טעותה זו של המפקחת יש בה בכדי להשליך על סבירות קביעתה בכל הנוגע לשילוט, אשר גם בהינתן שמדובר בבניין בן 12 קומות (ומבלי לגרוע מדעתי ולפיה ממילא בכל מתכונת אין מדובר בשימוש סביר) – אינו במתכונת המהווה שימוש סביר.
18. לאור האמור הנני דוחה את הערעור, המערערים יישאו בשכרה של המשיבה 1 בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. הואיל והמשיבה 2 לא התייצבה לדיון בערעור ואף לא הגישה עיקרי טיעון, אינני מוצאת לפסוק לזכותה הוצאות.
ניתן היום, ג' טבת תשע"ח, 21 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
לימור ביבי