49. ברור לכל בר בי רב, כי אף שלא נחתם הסכם בין הצדדים, הצדדים התכוונו ליצור יחסים חוזיים מחייבים ביניהם. הטיוטות שנשלחו על ידי התובעת לנתבעים היוו הצעות על בסיסן ביקשה לתעד את היחסים החוזיים בין הצדדים. מהתנהגותם של הנתבעים, מן התיקונים שבוצעו בטיוטות ומן הכוונה האובייקטיבית אותה נקבע בהמשך הדברים לאחר ניתוח הראיות ופרשנות אומד דעת הצדדים העולה מן הטיוטות, ניתן ללמוד כי הקיבול מצידם של הנתבעים נעשה רק ביחס לחלק מן ההצעות שהוצעו והוצגו במסגרת הטיוטות - כך למשל זכותה של התובעת לשכר יסוד בגובה 6,000 ש"ח נטו – בעוד בחלקן נדחו הצעות התובעת ובמובן זה לא הציגו הנתבעים גמירות דעת לקבלן. מטרתנו בפרקים הבאים היא להתחקות אחר כוונת הצדדים. ועל כך נאמר בפרשת דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ - מדינת ישראל (2006):
"הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה – לעיתים הראייה המרכזית – בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו...
אבקש להדגיש: ענייננו בפרשנות סובייקטיבית. במסגרת זו, על בית המשפט לעשות כל שביכולתו על מנת להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים ולקבוע מה הייתה תכלית ההתקשרות ביניהם מבחינתם-הם, קרי, מה היה רצונם המשותף. כאשר הצדדים מגיעים לאולם בית המשפט, לאחר שכבר נפלה ביניהם מחלוקת, טוען כל אחד מהם, מטבע הדברים, שתכליתו המשותפת של החוזה הייתה שונה. בסופו של המשפט, על השופט להכריע בין הצדדים, ולקבוע מה הייתה כוונתם המשותפת במועד כריתת החוזה ביניהם. במקרים בהם לא ניתן, בשום אופן, לברר את התכלית הסובייקטיבית, לא נותר לבית המשפט מנוס מלפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה. עמד על כך בפסק הדין נשוא העתירה חברי הנשיא:
מן הבחינה התיאורטית ידה של התכלית הסובייקטיבית על העליונה... אך מן הבחינה המעשית, ידה של התכלית האובייקטיבית על העליונה. הטעם לכך הוא פרגמטי: בדרך כלל יקשה על בית המשפט למצוא כוונה שהיא משותפת לשני הצדדים".
נבחן, איפוא, האם הצדדים פעלו בהתאם לקבוע בטיוטות
50. מחישובי רואה החשבון של הנתבעים (נספח "לב'" לתצהיר התובעת) עולה, כי הנתבעים מודים בזכותה של התובעת כי תבוצענה בגינה הפקדות להסדר פנסיוני, זכות הקבועה בטיוטות הראשונות ו"נעלמה" מן הגרסאות המכונות מסמך עקרונות. אלא שבכך לא די. בהתאם לטיוטות הסכמי ההעסקה, מחויבת היתה הנתבעת להעביר בגינה של התובעת תשלומים בגובה 5% מן השכר למן יומה הראשון בעבודה. הסדר זה מהווה הסדר מיטיב ביחס לשיעורי ההפקדות שנקבעו בצו ההרחבה לפנסית חובה באותן שנים. ההסדר הינו מיטיב גם משום שצו ההרחבה מחייב העברת תשלומים בתום שישה חודשי עבודה (אלא אם כן העובד/ת הוכיח/ה הוא בעליו של הסדר פנסיוני קודם פעיל) בעוד בגינה של התובעת קמה חובה, לכאורה, לביצוע הפקדות החל מן היום הראשון לעבודתה ללא שנטען כי הדבר נעשה בשל היותה בעליו של הסדר פנסיוני פעיל. משמע, תשלום זה בחבותה לבצעו הודתה הנתבעת יונק חיותו מטיוטות הסכמי ההעסקה (סעיף 7 לנספחים ד'-ו' לתצהיר התובעת).