והנה, על אף האמור, ביום 22.11.11 מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 10) (הרחבת סעדים), התשע"ב-2011, בהצעה בה נקבע כי הסכומים יועלו, ללא שינוי והבהרת נוסח הסעיף. גם הפעם עמדת מציעי הצעת החוק היא כי ההצעה תשפר את מצבם של הנפגעים. בדברי ההסבר נאמר:
"נוכח הנזק הגלום בפרסום לשון הרע, ולשם הרתעה, מוצע בזה להגדיל את הסכומים הקבועים בסעיף 7א לחוק לפיצוי ללא הוכחת נזק לסכום שלא יעלה על 300,000 שקלים חדשים, ולסכום שלא יעלה 600,000 שקלים חדשים אם הוכחה כוונה לפגוע"
כפי שאנו רואים, במקרים מסוימים יביא הדבר לקביעת מגבלה על סכום הנזק שבית המשפט מעריכו כגבוה יותר (ובדברי ההסבר אכן נאמר: "לא יעלה על"). באחרים, וזהו החשש הגדול יותר, יהיה בכך פיצוי עונשי, שאינו מפצה על נזק שנגרם. אם הכוונה היא אכן לפיצוי עונשי יש להבהירה במפורש, ונראה שאינה מהווה מטרה ראויה כאשר מדובר באיזון בין שם טוב לחופש הביטוי.
חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, לשון הרע: הדין המצוי והרצוי, 397 (ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ע"ש סאקר, 2005), סבורים גם הם כי ההצעה מיותרת, כי אין לקבוע סכום בחקיקה ויש להשאיר את הערכת הפיצוי בתחום זה לבתי המשפט, כפי שנעשה בתחומים אחרים, גם בהם נפסק פיצוי על נזקים לא ממוניים (עוד ראו מאמרו של עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", בתוך: יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכויות יוצרים, 580 (מיכאל בירנהק וגיא פסח, עורכים, 2009), המנתח הוראה דומה בחוק זכויות יוצרים).
--- סוף עמוד 55 ---
לאור כוונת המחוקק, ולאור העובדה כי השם הטוב כלול בכבוד האדם שהועלה לדרגת זכות חוקתית, יש להעדיף פרשנות שאינה מגבילה פיצויים בנזקים שאינם נזקי ממון. דווקא המקרה שלפניי מבסס טענה זו. אמנם הפרסום בחלקו היה בעיתונים, אך מקורו אינו בתחקיר עיתונאי אלא במסע יחסי ציבור, שכל כולו נועד לפגיעה מכוונת בתובעים. מדוע יש להגביל את הסכומים במקרים אלו? יש לזכור כי שווי העסקה היה כ-12 מיליון דולר. אלה הסכומים שהיו תלויים על הכף. כלומר נדרש נזק רציני לשמם של התובעים כדי להביא אותם להכנע לדרישות הנתבעים. מדוע יש להגביל את הפיצוי במקרה כזה לסכומים הנקובים בחוק?
כפי שציין בית המשפט בעניין שרנסקי (פסקה 46 לפסק הדין):
"יש הסבורים, כי אף שאין בסעיף 7א לחוק דבר המגביל פסיקת פיצוי ממשי בגין נזקים לא ממוניים, יש בו כדי להבהיר קיומה של חובה על תובע להוכיח את הפגיעה בשמו הטוב בראיות ממשיות גם כאשר מדובר בנזק כללי, אם מבקש הוא לחרוג מרף הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי שבהוראת החוק. בענין זה נראה, כי אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם.... די בכך כדי להוציא מקרה זה ממגבלות הפיצוי הסטטוטורי על פי סעיף 7א.