אין בידי לקבל טענה זו.
ב) הפרקטיקה אכן עשויה להכריע את הכף במקרה של ספק או של חוסר ודאות בג"צ 333/68 [1], בעמ' 512). אך כאשר אין ספק ואין חוסר ודאות, מאבדת
--- סוף עמוד 463 ---
הפרקטיקה מחשיבותה, והפרשנות המוצעת על-ידי הרשות המבצעת תידחה מפני שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט.
ראה לעניין זה פרופ' א' ברק, פרשנות במשפט, עמ' 285:נ
"... אין הרשות השופטת רשאית לאמץ את פרשנות הרשות המחוקקת או הרשות המבצעת רק משום שפרשנות זו היא סבירה. על הרשות השופטת לאמץ פירוש הנראה לה כראוי.
פירוש סביר שאינו נראה לרשות השופטת - אל לה לאמצו. תפקידה של הרשות השופטת אינו מתמצה במתן פירוש סביר. עליה ליתן את הפירוש הנראה לה כראוי ביותר. אך מעבר לכך:ב חובתה של הרשות השופטת לפרש את הטקסט, והנטל המוטל עליה להפעיל את שיקול דעתה, מוביל למסקנה, כי הרשות השופטת אינה צריכה לשאול את עצמה:ו כיצד היה יוצר הנורמה מפרש את הטקסט שהוא יצר. אל לו לשופט לשאול את עצמו, כיצד היה המחוקק מפרש את החוק, או כיצד היה השר מפרש את התקנה אותה התקין. שאלה זו עד כמה שנובעת ממנה קבלת הפירוש של יוצר נורמה - אינה ראויה לשופט, שכן יש בה משום פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. על פי עקרון זה, אל לו לשופט לפרש את הדין כפי שיוצרו היה מפרשו. על השופט לפרש את הדין כפי שהוא, השופט, סבור שיש לפרשו. במסגרת גיבוש שיקול דעתו, רשאי השופט לעיין בפירושן של הרשויות האחרות, אך אין בכוחו של עיון זה להגביל את שיקול דעתו. הגבלה כזו נוגדת את עקרון הפרדת הרשויות".
.6המונח "ציבור"
א. המחוקק לא הגדיר את המונח "ציבור" בפקודת החברות ואף לא בחוק ניירות ערך. מונח זה נדון בפסיקה בקשר לעבירה על סעיף 15(א) לחוק ניירות ערך בפרשת ת"פ (ת"א) 31/73 [5].
באותו עניין סוקרת השופטת ה' בן-עתו את הפסיקה האמריקנית ומסתמכת בעיקר על הלכת [6] (1953), ralston purinaשהינה ההלכה המנחה בעניין זה בארצות הברית עד היום:נ
"... בסופו של דבר עובר כחוט השני בכל פסקי-הדין המבחן ההגיוני שנקבע בפרשת purinaהלוקח בחשבון בעיקר את מטרתו של המחוקק משום שבהתחשב בכל נסיבות המקרה הוא מבקש לענות על השאלה אם אכן מדובר בציבור הזקוק להגנה". (הדגשה שלי - א' ג').
בעניין אברון [5], ה"ציבור" עליו דובר היה משקיעים יהודים מאיראן, ובית המשפט התייחס, כמובן מאליו, לכך שגם משקיעים בחוץ-לארץ יכולים להוות "ציבור".
--- סוף עמוד 464 ---