97. לעניין בחינת סבירות הפרסום, בע"א (ת"א) 56413-03-14 ספיר הילה שבה נ' גלקסי טכנולוגיה רפואית בע"מ (פורסם בנבו, מיום24/3/15) נקבע:
"במקרה דנן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. סבירותו של הפרסום אינה נבחנת בחלל הריק או בתנאי מעבדה סטריליים אלא בשים לב ועל רקע הפרובוקציות הרבות והקשות שביצעה המערערת כלפי המשיבים, תוך ניסיון של ממש לגדוע את מקור פרנסתם באמצעות ביטול מעמדם כסוכנים של פאלומר בישראל."
98. דברים אלו יפים גם לענייננו. את הפרסומים שבבסיס התביעה עלינו לבחון על רקע נסיבות המקרה הספציפי. סבור אני כי תוכן הפרסומים אינו חורג מרמה סבירה של חריפות מטעם צד החש כי הוא מרומה וכי מבקשים לנשל אותו מרכושו.
99. באשר לתפוצת הפרסום, הרי שאינני סבור כי תפוצת הפרסום חרגה מהמותר שכן הפרסומים הופנו לחברות המעורבות, למנהלת החשבונות של החברות, לרואי החשבון של החברות ולעורכי דין של חברות מעורבות, כאשר הפניית הפרסום אל אותם אנשים יש בו כדי לשרת את עניינו האישי הכשר של המפרסם. ראה לעניין זה ע"א 256/57 אפלבויים נ' בן גוריון (פורסם בנבו, מיום 03/06/60).
100. שאלה נוספת אותה יש לבחון כתנאי לתחולת ההגנה הינה תום ליבו של המפרסם. המלומד שנהר בספרו בעמוד 297 מתייחס לדרישה זו באומרו:
"במסגרת בחינתה של סוגיית תום הלב ישים בית המשפט דגש על השאלה, האם המפרסם נקט אמצעים נדרשים כדי לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים. כמו כן, תיבחן מידת הפגיעה שבפרסום: גם כאשר תוכן הפרסום היה רלוונטי להגנה על עניין אישי כשר, עדיין תיתכן האפשרות שלא יתקיים מרכיב תום הלב, למשל משום שהפרסום כלל ביטויים עולבים יתר על המידה. יש להדגיש, כי גם אם כוונת המפרסם הייתה רצויה מכיוון שביקש לעזור לנפגע, הרי שמעשיו עשויים להעיד על העדר תום לב אם הם יחרגו מתחום הסביר."
101. אין בידי לקבל את טענת התובעים, לפיה הנתבע לא עשה דבר כדי לבדוק כי הדברים שנכתבו הינם נכונים, או כי לא האמין בדברים אלו. בעניין זה, העדפתי את גרסתו של ויין, לפיה במשך תקופה ארוכה ניסה לבדוק את אמיתות טענותיו באמצעות פניות למנהלת החשבונות, לויזל ולבנק, כאשר האמנתי כי כל ההתכתבות שנעשתה על ידי ויין בהקשר עם התביעה נעשתה מתוך אמונתו כי מעשיו של ויזל פוגעים בו ובחברות פיוז'ן סקנדינביה ופיוז'ן אירופה, כאשר בעקבות אמונה זו, אף הוגשו התביעות לביהמ"ש.
102. בעניין זה אציין כי, העובדה לפיה תביעותיו של הנתבע והחברות מטעמו נדחו בביהמ"ש אינן מלמדות על כי הנתבע לא האמין בטענותיו, והגשת התביעות מעידה דווקא על כי האמין בטענות שהוא העלה.
103. הגעתי למסקנה איפוא כי לנתבעים עומדת גם ההגנה של פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר.