ההגנה מכוח סעיף 15 (3) לחוק: פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר
91. בעניין עזור נקבע לעניין התנאים בהתקיימם תחולנה ההגנות מכוח סעיף 15 כך:
"גם אם הפרסומים שפורסמו לא היו אמת, הם עשויים לזכות להגנה מקום שבו הפרסום נעשה בתום לב (סעיף 15 לחוק). כדי שמפרסם לשון הרע ייהנה מהגנת סעיף 15, עליו לקיים שני תנאים מצטברים: הראשון כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני כי הפרסום נעשה בגדר אחת מ-12 החלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף זה (ע"א 354/76 עזבון שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169, 175 (1981) (להלן: עניין שרף); ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 137 (1969); שנהר, בעמ' 250). סעיף 16 לחוק מוסיף ועומד על נסיבות המקימות חזקות ראייתיות שמצביעות – בדרך החיוב או השלילה – על קיומו של תום לב בפרסום (ראו גם עניין בן גביר, פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין שרנסקי, פסקה 26; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 201 (1987) (להלן: עניין מזרחי)). כך, אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה החיובית שלפיה המפרסם היה תם לב (סעיף 16(א) לחוק). לעומת זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת מהנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב (סעיף 16(ב) לחוק; ראו גם עניין שרנסקי, פסקאות 19-18)."
92. ההגנה לפי סעיף 15(3) יכול ותעמוד למפרסם מקום בו הפרסום הפוגע נדרש כדי להגן על עניין "אישי כשר" של המפרסם ובהיעדר אמצעי פוגעני פחות.
93. בספרו של המלומד "שנהר"-"דיני לשון הרע" (1997) (להלן: "המלומד שנהר בספרו"), נאמר בעמוד 294 כי לצורך ביסוס טענת הגנה מכוח סעיף 15 (3) לחוק, על הפרסום לעמוד בארבעה תנאים מצטברים:
93.1. מדובר בעניין אישי כשר אשר הגנה עליו מצדיקה את הפרסום.
93.2. תוכן הפרסום הפוגעני נועד להגן על אותו עניין.
93.3. הפרסום הופנה רק לנמענים מסוימים לפי הוראות הסעיף.
93.4. הפרסום נעשה בתום לב.
94. הפרסום בוצע על ידי הנתבע ועורכי דינו, הנתבעים, לצורך הגנה על זכויותיהן של חברות פיוז'ן אירופה או פיוז'ן סקנדינביה, אשר ויין היה דירקטור בהן, בהאמינו כי הנתבעים וקבוצת החברות בשליטתם פועלים כדי להוציא מהן כספים שלא כדין.
95. בעניין זה נקבע בת"א (חי') 21858-08-10 אליהו שפיר נ' א.א מעיינות בע"מ (פורסם בנבו, מיום 3.9.2012):
"מעדותו של התובע שוכנעתי, כי במועד משלוח המכתבים, אכן סבר התובע כי זכויותיו וזכויות התובעת, בין היתר, בסימן המסחר הרשום, מופרות, וכן סבר, כי הנתבעת פוגעת בזכות היוצרים של התובעת, וכי היא מפרה את המדגמים הרשומים על שם התובע. בנוסף, לתובע היה עניין אישי כשר בפרסום, זאת אף נוכח התפקיד המוטל עליו לדאוג לעניינה וזכויותיה של התובעת, ולנקוט בצעדים סבירים לשם שמירת נכסיה, לרבות נכסי הקניין הרוחני שלה והזכויות הנובעות מנכסים אלה. כמו כן, מן הראיות שהונחו בפני, נראה כי תפוצת הפרסום הייתה מידתית, פרסום המכתבים הופנה רק לגורמים הרלוונטיים."
96. בעניין תוכן הפרסום, הרי שחייב אני לציין כי הגם שבחלק מהפרסומים יש משום לשון הרע, כאמור לעיל, הרי שמבחינת מדרג חומרת לשון הרע, הניסוחים מתונים למדי ואינם קיצוניים או חמורים יותר מהדרוש.