האם עלה בידי הנתבע להוכיח הגנת "אמת הפרסום"
74. בבואי לבדוק האם הוכיח הנתבע הגנת "אמת הפרסום" אקדים ואבדוק האם יש בפרסומים משום עניין ציבורי, אשר מהווה תנאי לקיומה של ההגנה האמורה.
עניין ציבורי
75. בע"א 1104/00 דוד אפל נגד איילה חסון ואח' (פורסם בנבו, מיום 10.1.02) (להלן: "פסק דין אפל") נקבע:
""עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו ... ברי כי לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו."
76. בדנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 11.7.11) נקבע:
"הגדרת המונחים 'דמויות ציבוריות' ו'עניינים ציבוריים' אינה משימה פשוטה נוכח מגוון המצבים העשויים להתעורר במציאות... ניתן לומר כי אדם ייחשב 'דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, .....'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו"
77. המקרה שלפני עניינו בסכסוך מסחרי בין חברות ובין אנשי עסקים פרטיים, כאשר אין בו כל עניין ציבורי או דמות ציבורית, בהתאם לקביעות הפסיקה, ולפיכך הגנת "אמת הפרסום" לא יכולה לעמוד.
78. גם אם היה עניין ציבורי כלשהו בנסיבות המקרה שלפני, הרי שהנתבעים לא הוכיחו כי דברי "לשון הרע" שהוציאו ביחס לתובעים או מי מהם בפרסומים השונים הינם דברי אמת, הגם שכפי שיפורט להלן, שוכנעתי כי הנתבעים עצמם האמינו, כי הדברים שהם מייחסים לתובעים הינם אמת.
79. לא אוכל לקבל את טענת הנתבעים לפיה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שדחה את בקשות חברת "וואשיטה" להגשת תביעה נגזרת, יש קביעה כלשהי לפיה טענות הנתבעים הינם אמת. נהפוך הוא - בעמ' 16 להחלטה ש' 22 נקבע "כפי שנראה להלן, אין בטענות המבקשות בבקשה כדי להניח תשתית ראייתית ראשונית בעילות התביעה הנטענות של הפרת חובות הזהירות והאמון או תרמית".
80. לפיכך, לנתבעים לא עומדת ההגנה של "אמת הפרסום".
הגנת פרסום שנעשה תוך כדי דיון משפטי לפי סעיף 13(5) לחוק
81. בע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"מ כח(2) 620, בעמוד 624 נקבע בעניין תחולת ההגנה האמורה כדלקמן:
"לאור המילה "בפניהם" בדיבור הנ"ל "תוך כדי הדיון כאמור" אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה-כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי. על כך נאמר בהולסברי, מהדורה שלישית, כרך 24, ע' 49, סעיף 89: "הזכיה משתרעת לא רק על מילות דיבור אלא גם על מסמכים המשמשים כהלכה והמוכנים בדרך הרגילה לשימוש בהליך המשפטי."
82. וברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג(2) 511 (2009) נקבע:
"התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג 93, 103-104). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)."
83. ברע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס (פורסם בנבו, מיום 28.8.11) קבע המשנה לנשיא השופט א' ריבלין, כתוארו אז:
"בית המשפט המחוזי קבע כי הדברים שנאמרו במכתב הם "פרסום מותר" לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע,התשכ"ה-1965 (פרסום תוך כדי הליך משפטי). בית המשפט עמד על כך שהפסיקה פירשה את המושג "דיון" כמשתרע גם מעבר לדיון הפיזי בפני בית המשפט, ועל כך שכבר נקבע כי "החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 73/364 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974)). בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום להחיל את אותה חסינות גם על מכתבי התראה הקשורים להליך משפטי או שנשלחו לקראת פתיחתו, ובלבד שמתקיימים כל התנאים שנקבעו בעניין זיידמן. התכלית של ניהול הליך משפטי והעלאת טענות במסגרתו ללא חשש מפני תביעת לשון הרע, כך נקבע, חלה גם ביחס למכתבי התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים או מכתבי תשובה להם....פסיקתו של בית המשפט המחוזי אינה חורגת מגדרי הפרשנות המרחיבה שנתקבלה בפסיקה לגבי החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. עוד בעניין זיידמן נקבע כי אפשר שחסינות זו תחול גם על "סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא" (שם, בעמ' 624; ההדגשה הוספה). משמע – גם בעבר לא הוגבלה תחולתו של סעיף 13(5) לפרסומים שהם מאוחרים לפתיחת ההליך. המבחן המתאים אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי הבוחן אם הפרסום הוא בגדר "צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה".