זמיר מוסיף ומציין כי לאור חומרתה של תוצאה זו מבחינת היעילות הכלכלית, הרי שפרשנות תניית גב-אל-גב כמטילה את כל הסיכון על קבלן המשנה תיעשה במשורה:
בדין הנוהג, המכשולים על דרכה של התנאה כזו מצויים בסייגים הכלליים לחופש ההתנאה, כמו מבחן הקיפוח בחוק החוזים האחידים (אם מדובר בחוזה אחיד), תקנת הציבור, כלל הפירוש נגד המנסח (אם הקבלן הראשי ניסח את החוזה), ועוד. כך, למשל, ניתן להשתדל לפרש תניה הקובעת שהקבלן הראשי ישלם את שכרו של קבלן המשנה רק כאשר המזמין ישלם את שכרו של הראשון כקובעת מועד ולא תנאי. בנוסף, ההסתמכות על תניה כזו חייבת להיעשות בדרך מקובלת ובתום-לב. בדרך כלל, שיקולי יעילות והגינות כאחד תומכים בהטלת הסיכון של אי-תשלום השכר של הקבלן הראשי – מסיבה שאיננה נעוצה בקבלן המשנה – על שכם הקבלן הראשי, ולא על כתפי קבלן המשנה. בין אם אי-התשלום נגרם עקב הפרת הקבלן הראשי ובין אם עקב הפרה של קבלן משנה אחר, בידי הקבלן הראשי מצויים אמצעים ישירים ואפקטיביים יותר למנוע את אי-התשלום משיש בידי קבלן המשנה. אף כאשר אי-התשלום מהווה הפרה מצד המזמין, הקבלן הראשי (ולא קבלן המשנה) הוא זה שהתקשר עמו, ולכן צודק ויעיל להטיל עליו את הסיכון של חוסר רצון או חוסר יכולת של המזמין לקיים את חיוביו. מאחר שבמקרים רבים מצבו החברתי-כלכלי של קבלן המשנה נחות בהשוואה לזה של הקבלן הראשי, אף שיקולים חלוקתיים תומכים באותה מסקנה. מנגד, המצדדים במתן תוקף מלא לתניות הנדונות מצביעים על הערך של כיבוד האוטונומיה של הצדדים לחוזה, על כך שלעתים קבלני-המשנה הם פירמות חזקות ומתוחכמות לא פחות מהקבלנים הראשיים, ועל כך שלעתים מתקיים משא ומתן ישיר בין קבלני המשנה למזמין, המאפשר להם לעמוד על חוסנו הכלכלי וליטול על עצמם את הסיכון של חדלות-פירעונו. למרות טיעוני-נגד אלה, העברת הסיכון הנדון אל קבלן המשנה נראית, לפחות על פניה, לא הוגנת ולא יעילה, ולכן ניתן לצפות שבתי המשפט ינסו להכשילה.
[שם, בעמ' 69-68.]
אכן, אין ספק כי קבלן המשנה נוטל על עצמו סיכונים הקשורים ישירות אליו, כגון בגין אי-ביצוע עבודות או ביצוע לקוי או חלקי של עבודות. זוהי תכלית עסקית הגיונית וסבירה. אך אין לקבל פרשנות לתניית גב-אל-גב סטנדרטית - בדומה לזו הניצבת בפנינו - המניחה כי קבלן המשנה מוכן ליטול על עצמו סיכונים הקשורים לחילוקי דעות או סכסוך בין המזמין לקבלן הראשי, גם אם אלה אינם קשורים כלל לעבודתו של קבלן המשנה.