רביעית, ההתערבות ביחסי התובע עם חברות אחרות, תוך הצעה לאותן חברות לעשות שימוש בזכויות שאינן של הנתבעת, נעשתה בחוסר תום לב משווע, כפי שאף כתב כב' הבורר.
חמישית, לכל אלו מצטרפת העובדה כי הנתבעת גם המשיכה למכור פולסטורים לאחר פסק הבוררות (ובכך גם ביזתה את פסק הבוררות). כך עולה מתצהיר אגם אשר מבקש להתחכם ולומר כי הנתבעת שיווקה את המוצרים "בין השאר גם בתיאום עם התובע" (סעיף 9 לתצהירו). "בין השאר" משמע, גם לפי הסכמתו של התובע; וגם ללא הסכמתו; אשר להיקף הפיצויים, הרי שלפי סעיף 183 (ג) לחוק הפטנטים, במקרה המתאים, ולטעמו של התובע זה המקרה, ניתן לפסוק כפל פיצוי: כך שהפיצוי העונשי יהיה באותו הסכום של הפיצוי לפי
--- סוף עמוד 86 ---
סעיף 183 (ב) לחוק הפטנטים; ובנוסף לפיצוי זה. ודוק – מכיוון שכל אבות התביעה קמות (בין היתר) מכח חוק הפטנטים, הרי שכפל הפיצוי חל על כל סכומי הפיצויים הנתבעים.
הנתבעים טוענים שלתובעים לא מגיעים כל פיצויים בגין הפרת זכויות התובע, קל וחומר שלא מגיעים להם פיצויים עונשיים. נוסיף, הנתבעת לא הפרה "במצח נחושה" כמאמר בית המשפט העליון בפס"ד עין טל את זכויותיו של התובע. מדובר בצדדים שהייתה ביניהם התקשרות לניצול הפטנט שבוטלה ע"י התובעים במהלך בוררות בין הצדדים. הנתבעת המשיכה לשלם לתובע את חלקו בהכנסות מניצול ההמצאה במשך כל "תקופת ההפרה". יתר על כן: הוכח כי התשלומים ששולמו לתובעים עולים בהרבה על ההכנסות שהם היו מפיקים אותה עת באופן עצמאי מהפטנט.
הכרעה בשאלת הפיצויים העונשיים
סעיף 183 (ג) לחוק הפטנטים מסמיך את בית-המשפט לחייב מפר, ש"הוזהר" על-ידי בעל הזכויות בפטנט בדבר ההפרה, בתשלום פיצויי עונשין מלבד הפיצויים שקבע לפי סעיף 183(ב) לחוק הפטנטים, ובלבד שסכומם של פיצויי העונשין לא יעלה על סכומם של אותם פיצויים.
"סמכות זאת היא יוצאת דופן, והיא נובעת מן הצורך בהגנה רחבה על הזכויות בפטנט ומן הצורך להרתיע את המפרים בכוח. הפיצויים העונשיים הנפסקים לפי סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים נועדו להבטיח כי מי שמפרים את זכויותיו של בעל הפטנט, יפסיקו את ההפרות מיד לכשייוודע להם כי הם מפרים את זכויותיו של בעל הפטנט." (עניין עין טל ע' 512).
בית-המשפט יפעיל סמכותו לחייב את המפר בפיצויי עונשין, רק אם בעל הפטנט הודיע למפר בכתב על מעשה ההפרה ודרש ממנו להפסיקו לאלתר. עם זאת קבע בית המשפט העליון בעניין עין טל שמדובר בסעד עונשי שיש לתתו אך לעתים רחוקות ועל בית-המשפט להשתמש בסמכותו בזהירות ובקפדנות, בקומץ היד ורק בנסיבות חריגות, שבהן הוכח כי המפר המשיך בפעולותיו המפרות ביודעין תוך הסבת נזקים נוספים לבעל הפטנט.