פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות ובהתייחסו להשתלשלות העניינים בהליך קבע כי המדינה לא החמיצה את ה"הזדמנות הראשונה" להעלות את הטענה. בית המשפט התייחס בהקשר זה לכך שבבקשה שהגישה המדינה ביום 5.2.2012 צוין על-ידה כי היא שומרת על זכותה לעתור לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות וכך צוין על-ידה גם בקדם המשפט שהתקיים ביום 7.3.2012. בית המשפט ראה להבחין בין המקרה דנן ובין המקרה אשר נדון ברע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נא(4) 716 (1997) (להלן: עניין אסורנס) בהדגישו כי בהבדל מעניין אסורנס שם נקבע כי הנתבעות החמיצו את ההזדמנות להעלות את טענת ההתיישנות, בענייננו לא העלתה המדינה במסגרת הבקשה לחיוב באגרה טענות לגוף התביעה. בבחינת למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט וציין כי ככל שהמערער לא שילם את האגרה הנדרשת "ספק רב אם נכנס [התובע] ל'טרקלינו' של בית המשפט, בבחינת מי שהביא את עניינו בפני בית המשפט כדין" וממילא, כך קבע, אין להכביד על המדינה ולחייבה להעלות טענות מהותיות לגופה של התביעה, לרבות בקשה לסילוק על הסף, כאשר לא ברור אם המערער יעמוד על תביעתו וישלם את האגרה הכרוכה בכך. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער לתחולתם של חריגים שונים הקבועים בחוק ההתיישנות, בקובעו, בין היתר, כי עילת התביעה לא נולדה במועד גילויה של הקלטת בשנת 2011 והיעדרה של קלטת זו לא מנעה מן המערער לטעון ולהוכיח את טענותיו. עוד קבע בית המשפט כי אין מדובר בתרמית או בהונאה כמשמען בסעיף 7 לחוק ההתיישנות וכי תגובת משרד המשפטים אינה מהווה "הודאה בקיום זכות" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
מטעמים אלה כולם דחה, כאמור, בית המשפט המחוזי את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות. עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך, דחה בית המשפט המחוזי את טענת הסף הנוספת שהעלתה המדינה לעניין ייחוד עילה לפי חוק הנכים באמצו לעניין זה את טענות המערער לפיהן אין מדובר בתביעה על נזק שנגרם למערער "תוך כדי ועקב שירותו" בצה"ל וכן בהסתמך על הוראת סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים הקובעת כי הפטור הניתן למדינה בסעיף 6(א) לאותו חוק מפני תביעות נזיקין אינו כולל תביעות בגין "רשלנות שבמעשה". בית המשפט לא להכריע בטענת המדינה לפיה האכסניה המתאימה לבירור הטענות שהעלה המערער בכל הנוגע לפגמים שנפלו בהליך שחרורו מצה"ל, היא בהליך מנהלי. בית המשפט ציין בהקשר זה כי הטענה "מצריכה מחשבה והתייחסות" אולם נוכח דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה אין צורך להכריע בה. לבסוף הביע בית המשפט את מורת רוחו מהתנהלות המדינה בכל הנוגע לגילוי הקלטת בציינו כי המדינה הגישה תצהיר לבג"ץ במסגרת העתירה הראשונה בו נטען כי אין בנמצא ראיות נוספות על אלה שנמסרו למערער אולם גילוי הקלטת בשנת 2011 מלמד "כי תצהיר זה לא כלל הצהרת אמת במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב - הוא כלל הצהרה כוזבת". עוד ציין בית המשפט כי תגובת משרד המשפטים לגילוי הקלטת היא "תמוהה ומפתיעה על דרך ההמעטה". נוכח מורת רוחו מהתנהלות המדינה, כאמור, לא עשה בית המשפט המחוזי צו להוצאות אף שדחה את התביעה על הסף.